~לוסיונה~
ויטו נכנס למקלחת בעוד אני נשארת על המיטה ונשכבת עליה, ביקשתי ממנו שלא יחכה לי וכבר אבוא. אני נושמת עמוק. התחתנו ועכשיו אני ממש כאן על המיטה שלו. nash (שלנו.) אני מתקנת בראשי. האף שלי החליט לדמם. אני ממצמצת בגיחוך. התחושה הייתה טובה אבל מלווה בכאב מוזר. אני מתיישבת ומתבוננת בין ירכי. יש עליהן מעט סימני דם דהויים. זה בקושי נראה. אני מנגבת את גופי במגבת וצועדת לחדר הרחצה. מעולם לא התביישתי בגופי פשוט לא הקדשתי לכך מחשבה עד שהגעתי לכאן. עכשיו הדבר היחידי שעובר בראשי הוא שעורי בהיר מאוד לעומת ויטו. אני מתבוננת בו עומד עם גבו ומסבן את גופו החטוב. המים מרטיבים את שערו הכהה, אני מתבוננת בגבו ונושכת שפתיים.
אין פלא שהוא מכנה אותי בשם שלג. אני תוהה האם עורי יחזור לקדמותו. אני מביטה ימינה במראה הגדולה שתלויה מהתקרה ועד הרצפה. יש לי מראה מרתיע. דמותי יכולה להבהיל. אני בוהה בעיניי הכחולות, הן בהירות מדי. הרבה יותר משל אלסיו, לאחי הצבע הרבה יותר כהה ומלא חיים. אני ממשיכה להביט בראי ומתקדמת לעברה. רואה דמות עירומה בהירה עונדת שרשרת יהלומים על צווארה. היהלומים נוצצים על עורי. אני שולחת את ידי אל פניי, האיפור שלי נהרס. שערי התפזר סביבי בפראות. מעולם לא ראיתי את עצמי כך. לא מסודרת וכל כך פראית?
אני ממשיכה לבהות בעצמי ומבינה שאני לא קטיה וולקוב או לוסיונה מרנזנה. קיבלתי הזדמנות להתחיל מחדש, להשאיר את העבר מאחור. או לפחות לנסות. אני לוצ'יאנו. לוסיונה לוצ'יאנו.
או כמו שויטו מכנה שלג לוצ'יאנו.
״את נכנסת שלג?״ ויטו מביט בי.
אני בולעת רוק מהנהנת ומנתקת את עיניי מהדמות הזו שמביטה חזרה בי דרך המראה. אני צועדת ופותחת את דלת הזכוכית ונותנת למים לכסות גם אותי.
תוכל להסיר אותה קודם? אני מניחה את אצבעותיי על שרשרת היהלומים. הוא מתבונן בשרשרת. תשאירי אותה עלייך. אומר
אני מרימה גבה, אני לא רוצה שהיא תיהרס. היא מתנה ממך. אני נושכת את שפתיי.
ויטו מלטף את פניי אוחז בסנטרי מרים את עיניי אליו. אל תדאגי לגביה שלג. מנשק את שפתיי נשיקה מתוקה. אני עוצמת את עיניי ומניחה את ידיי על צווארו. עולה על קצות אצבעותיי ופשוט נשענת עליו. צמודה אל גופו. זרועותיו של ויטו מונחות סביבי ומהדקות אותי אליו. אני יכולה להישאר כך לצידו ימים.
״תמיד דמיינתי את הרגע הזה.״ אני לוחשת לו. ״רק רציתי להיות קרובה כך.״ אני מודה.
״עכשיו את כאן, אין דבר שירחיק אותך ממני.״ מלטף את השיער שלי.
״המים נעימים,״ אני מרימה את ראשי ועוצמת את עיניי שמרטיבים אותי. אני שולחת את ידי אל המדף ולוקחת את הסבון.
ויטו נועץ בי מבט מגחך ולוקח את הסבון מידי, ״תסתובבי ותני לי.״
אני מסתובבת ומרגישה את ידיו מעסות את השיער שלי. אני עוצמת את עיניי ונהנית מהמגע עורו.
השיער שלי הופך לגוון כמעט כסוף שהוא נרטב במים. אני מסמיקה. הוא בוודאי מבחין בכך. אני נושפת.
״כואב לך שלג?״ ויטו שואל מאחורי. אני עוצמת את עיניי שמזיז את השיער שלי ומעסה את כתפיי כמעט שוכחת מהתחושה המוזרה בין רגלי ״קצת.״ אני מודה באמת. התחושה חדשה לי.
אני מרגישה את גופו נצמד אליי, ״לא הייתי עדין מספיק איתך.״
אני מסתובבת אליו ומניחה את ידי על צווארו. נותנת לאצבעותיי לגעת בפניו ובזיפיו. ״היית עדין ויטו.״
הוא רוכן אליי ומנשק את שפתיי. ״מחר אני אצטרך לצאת מוקדם בבוקר.״ אומר וגורם לי להביט בו בשאלה.
״בגלל קוזה נוסטרה? יש לך מטלות?״ אני תוהה.
ויטו מחייך, ״את יכולה לקרוא לזה עבודה.״ מסיט את שיערי הרטוב אחורה.
אני מהנהנת, ״ומתי תחזור?״ גבותי מתכווצות. לא חשבתי שאשאר לבד כבר ביום הראשון.
״כבר אודיע לך מחר.״
״אני אוכל ללכת לבית הורי?״ אני תוהה.
ויטו רוכן לאוזני, ״את יכולה ללכת לאן שאת רוצה שלג.״
אני מתבוננת בעיניו. ״אז זה אומר שפבל יבוא? או שאשאר לבד כאן?״
״לא אשאיר אותך כאן לבד זה לא בטוח, לאונרדו יבוא.״ אומר כאילו זה הגיוני מה שאומר.
אני פוערת את עיניי, ״לאונרדו? אתה תשאיר אותי כאן עם לאונרדו?״ אני זועפת. הוא יודע שאני שונאת אותו.
״רק עד שפבל יבוא, הוא עסוק ויחזור רק מחר בצהריים. עד אז לאונרדו יהיה כאן.״ מרים גבה.
אני מביטה בו שסוגר את הברז. ״אני לא מאמינה שאתה עוזב אותי ומשאיר אותי עם לאונרדו.״ אני ממלמלת שהוא שם על גופי חלוק.
״לאונרדו הוא אדם שאני בוטח בו.״ מדגיש.
אני ממצמצת.
האדם שאתה כל כך בוטח בו כמעט הרג אותי, בעל.
״מה?״ הוא מבחין במבטי, ״כלום.״ אני חולפת על פניו יוצאת מחדר הרחצה ומתיישבת על המיטה משלבת זרועות.
הוא כורח מגבת על חלקו התחתון ונשען על משקוף הדלת. הוא מביט בי עם חיוך גאה. ״את רעבה?״ שואל.
אני מכווצת גבות ומביטה בו בזעף.
״לא אכלת כמעט כלום כל היום, שנינו יודעים שהארוחה המסורתית לא תרמה.״
אני נאנחת, ״אני רעבה.״
״יופי.״ אומר מרוצה ומנגב את השיער הרטוב. אני נועצת בו מבט שנכנס לחדר הארונות. אני זועפת ורעבה אבל גם תוהה לגבי מה שאמר קודם.
״למה לא בטוח בשבילי להישאר לבד?״ אני תוהה בקול רם.
ויטו יוצא עם מכנס בלבד מחדר הארונות ומלטף את שיערי הלח.
״את אישתי.״ מהנהן.
״רק בגלל זה?״ אני שואלת והוא מהנהן. אני עומדת מולו.
״ויטו, אי פעם ניסו לפגוע בך?״ אני שואלת אבל גם רואה את הצלקות שהדיו מכסה על עורו.
״תתלבשי אני אכין לנו משהו לאכול.״ מתעלם מהשאלה שלי מנשק את שפתיי נשיקה עדינה ואיטית שגורמת לליבי לפרפר ויוצא מהחדר.
חצוף. אני בוהה בגבו יוצא מפתח הדלת.
YOU ARE READING
להבות של שלג
Roman d'amourהספר הראשון בסדרת הלהבות כל הזכויות שמורות לי אין להעתיק** אני לכודה. ממש ככה, יש לי אזיקים על הידיים ואין לי את היכולת פשוט לקום וללכת. החופש שלי נגנב לפני שבע שנים. תמיד ידעתי שחיים עם משפחה כמו שלי אמורים להיות קשים. אבא שלי נמצא עמוק בתוך המאפי...
