עולם החוטים של העולמות

הנבחר

עמוק עמוק מתחת לפני הקרקע

הפגישה הסודית עמדה להתחיל. במערה נאספו כל המוזמנים. בצד אחד ישבו עשרות תלמידים על מדרגות חצובות בסלע. התלמידים לבשו מגוון של גלימות בצבעים שונים מעל לבגדי יומיום רגילים. מולם ישבו חמישה אנשים לפני שולחן ארוך; בכיסא האמצעי ישב גבר זקן בעל זקן לבן וארוך. הזקן עטה לגופו גלימה זהובה רכוסה בסיכת קריסטל זהובה, ועל ראשו הקירח נחה מצנפת בצבע תואם. ליד הכיסא, נשען על משענת הזרוע, היה מטה מגולף מעץ בעל פיתולים רבים, ועליו מנצנצים גבישים זהובים קטנים כמו מליון כוכבים. ראש המטה היה מעוקל, ועל קצהו היה קריסטל גדול זוהר באור זהב חיוור. מימין לזקן ישבה אישה בעלת שיער שחור ארוך ועיניים שחורות חודרות. האישה עטתה לגופה גלימה סגולה, שהיתה רכוסה בסיכת-גביש בעל צבע סגול מעט קהה יותר. האישה הניחה את מרפקיה על השולחן, שילבה אצבעות והשעינה עליהן את סנטרה. עיניה בחנו את התלמידים. בכיסא משמאל לאיש הזקן ישב איש בעל שיער בלונדיני קוצני ועיניים ירוקות. הגלימה שלבש מעל לחולצת הטריקו ומכנסי הג'ינס היתה ירוקה, רכוסה בסיכת קריסטל ירוקה גם כן. ליד האישה עם הגלימה הסגולה ישבה אישה בעלת שיער חום גלי עד הכתפיים, ועיניה הכחולות כמו גלימתה נצצו בשעשוע. גלימתה היתה רכוסה גם כן בסיכת-קריסטל בצבע תואם. ובכיסא האחרון, ליד האיש עם הגלימה הירוקה, ישב איש בעל שיער שחור קצר ומתולתל ועיניים שחורות. האיש שילב את ידיו מעל הגלימה האדומה שלו, שהיתה רכוסה בסיכת קריסטל אדום.בין התלמידים לחמשת האנשים עמד אדם, פניו לתלמידים. הוא לבש גלימה שחורה לא רכוסה מעל בגדים שחורים. שערו היה בצבע חום- בלונדיני. האיש חייך חיוב רחב ופשט את ידיו כמו כרוז בחדשות. 

"הפגישה מתחילה!" קרא. הוא החל לצעוד אנה ואנה, ולדבר בהתלהבות ובקול. "זה הרגע שלו חיכינו! זה היום שבו נתחיל דרך חדשה! סוף סוף נדע מיהו 'הנבחר', ובתוך מי צפון הכוחות הגדולים שלהם אנחנו כה זקוקים בימים אלה. לפי הנבואה, ל'נבחר' יש כשרונות וכוחות רבים, אשר מוחבאים בתוכו ומחכים להדרכתנו כדי לצאת ולפעול. 'הנבחר' יעזור לנו ויוביל אותנו אל דרך חדשה, אשר תפתח אותנו ותהפוך אותנו חזקים יותר, חכמים יותר ומוכנים יותר לכל אשר יבוא עלינו!" האיש עצר רגע לקול התשואות, ואז המשיך: "ולכן, הראש יעשה את הטקס כדי לגלות מי מכם הוא 'הנבחר' " האיש הצביע בידו בתנועה מעגלית על התלמידים אשר הזדקפו במושביהם. הזקן בעל הגלימה הזהובה קם ושקט השתרר במערה. האיש הכרוז נסוג אל הצללים. הזקן הרים את מטהו. "נתחיל בטקס!", קרא. הוא כיוון את מטהו אל ראש המערה, עצם את עיניו ומילמל כמה מילים, עיניו עצומות חזק מריכוז. שקט שרר במערה, כשכל הנוכחים עצרו את נשמתם. "אני מרגיש בו!" קרא לבסוף האיש. "אני מרגיש בהילתו, חזקה יותר מכולם. אני מרגיש שהוא נמצא ממש קרוב." הזקן התרכז חזק יותר, ואז הניף את מטהו באוויר בתנועה חדה. אור נורה מקצהו כמו זיקוק, והתפוצץ בראש המערה לכתב זוהר. כולם כאיש אחד רכנו קדימה כדי לקרוא את שם 'הנבחר'. "אלואיז אקנייל" קרא הזקן בקול. שקט המשיך לשרור, כשהתלמידים בחנו זה את זה כדי לראות מי מהם הוא הנבחר. אבל אף אחד לא קם. מלמולים החלו להתפשט בקרב התלמידים. "שקט!" האישה בעלת הגלימה הסגולה קמה. עיניה החודרות המשיכו לבחון את התלמידים. "מישהו כאן עונה לשם אלואיז אקנייל?" שאלה. כשלא באה התשובה, הוציאה מתחת לשולחן מגילה מגולגלת. האישה פתחה אותה, וקראה אותה במצח מקומט, "אקנייל..." היא מלמלה לעצמה בשקט תוך כדי החיפוש. משלא מצאה דבר, גילגלה בחזרה את המגילה והחזירה אותה למקומה. התלמידים הסתכלו מתוחים, קודם באישה, אחר כך בזקן, ואז זה בזה. "אם כך," קרא הזקן, "נצטרך למצוא את אלואיז אקנייל, היכן שהיא תהיה, ולהביא אותה לכאן."

מעל פני האדמה, בדיוק באותו מקום

אלואיז אקנייל שכבה על גבה במיטתה ובהתה בתקרה. היא שכבה מעל לשמיכה, שהיתה כבר מסודרת ופרושה בדקדקנות על המיטה. אלואיז העיפה מבט אל השולחן, שם נחה מחברת מתמטיקה פתוחה, מוכנה להתחלת עשיית שיעורי הבית. רק שלאלואיז לא היה שום כח לקום מהמיטה ולהתחיל לעשות אותם. היא העיפה מבט בשעון שהיה תלוי על הקיר: השעה היתה חמש בערב. עוד מעט אִמה תקרא לה לבוא לארוחת ערב. לפתע עלה לאלואיז רעיון. היא חטפה את הטלפון החכם שלה, שהיה מונח על השידה לצד מיטתה, והתחילה לגלגל ברשימות השירים עד שמצאה פלייליסט אהוב. היא לחצה עליו והוא התחיל לנגן. אלואיז קיוותה לשאוב כח לקום מהשירים. ואכן, אלואיז הצליחה לקום ולשבת על הכיסא מול השולחן. היא הניחה את הטלפון על השולחן לידה, והתחילה לעבוד על השיעורים, תוך כדי שהשירים מתנגנים ברקע. אחרי כמה דקות וכמה שירים, הגיע שיר שהיה אהוב מאוד על אלואיז. אלואיז הגבירה את הווליום בטלפון שלה, ונענעה את ראשה לפי המנגינה, תוך כדי שכתבה את הערך של x. לא עברה דקה, וכבר הדלת של חדרה נפתחה. בפתח עמד תום, אחיה התאום של אלואיז. תום כעס, מפני שחדריהם היו צמודים והוא לא אוהב שמפריעים לו במה שהוא לא עושה שם. הוא כבר אמר לאלואיז כמה פעמים לא לשים מוזיקה חזקה, אבל מה אשמתה של אלואיז שהיא אוהבת את השיר הזה?אלואיז עצרה את השירים. "מה?" שאלה למרות שידעה כבר מה תהיה התשובה שלו. "אמא קוראת לך לבוא לאכול" אמר וטרק את הדלת. אלואיז העיפה מבט תמה בשעון. השעה היתה חמש וחצי, איך היא לא שמה לב לזמן שעבר? אִמה תמיד מדייקת בזמן של ארוחת הערב. האמת, אִמה מדייקת בזמן בכללי. בכל יום ארוחת הערב מתחילה בחמש וחצי בדיוק.אלואיז קמה, השאירה את מחברת חשבון פתוחה ואת הטלפון שלה על השולחן, ויצאה מהחדר.

*****

אלואיז סיימה לאכול, וכל מה שהיא רצתה היה לחזור אל חדרה. אבל נראה שלתום היו תוכניות אחרות בשבילה, כי הוא קרא לה ואמר שהוא רוצה להראות לה משהו. אלואיז הלכה אחרי תום אל חדרו, והוא סימן לה מהר להיכנס ואז סגר אחריו את הדלת."מה?" אלואיז שאלה בחוסר סבלנות."כמו שאמרתי קודם, אני רוצה להראות לך משהו שגיליתי. יש לי הרגשה שזה חשוב מאוד."