עולם החוטים של העולמות

סוף העולם (בשבילי)

הקדמה

הסיוט התחיל בחושך. יצורים בעלי עיניים אדומות נעו בצללים, משמיעים נהמות נמוכות. לפתע האדמה נפתחה, וראיתי צמחים דוקרניים יוצאים ממנה ומושכים לתוכה את משפחתי. שמעתי את אבי צורח, את אמי בוכה. אחי הקטנים עוד ישנו, לא מבחינים בצמחים המושכים אותם אל בטן האדמה. 

לבסוף רק ידו של אבי נשארה מעל הקרקע, וברגע הבא נסגר הבקע והכל שב והחשיך.

התעוררתי מתנשם ומתנשף, שמח שזה היה רק חלום ושמשפחתי בסדר. אך בכל זאת, משהו נשמע לי משונה. חזרתי להקשיב- נביחות של בארני, ו... שקט. שום צעקות, שום דיבורים. הבית נשמע ריק. ייתכן שכולם עדיין ישנים?

קמתי באיטיות ממטתי, תוך כדי התמתחות ופיהוק גדול. העפתי מבט הצידה, אך המיטה של אחי המעצבן היתה ריקה.

הסתובבתי בבית, מחפש אות חיים כלשהו חוץ מבארני. אך כל המיטות היו ריקות, וזה באמת הרגיש כאילו בלעה אותם האדמה. יכול... יכול להיות שזה לא היה רק חלום אחרי הכל? יכול להיות שכל מה שראיתי באמת קרה??

זיהיתי ברצפה סימני אריחים שהתרוממו לאחרונה, וזה הכל.

פרק 1

דפיקה נשמעה בדלת, גורמת לליבי להחסיר פעימה. מי זה כבר יכול להיות, בשעה כל כך מוקדמת?

התגנבתי לכיוון הדלת בשקט ונעלתי אותה בכל דרך אפשרית, מוסיף כיסא לסיום. עכשיו אף אחד כבר לא יכול להיכ-

הדלת נפתחה. לא נעלתי אותה לפני רגע? היא נפתחה כלפי חוץ, כך שהכיסא היה חסר תועלת לגמרי.

אבל... זכרתי שהיא נפתחת כלפי פנים! איך זה יכול להיות?

נרתעתי לאחור והתחבאתי מאחורי הספה. גרוע יותר כבר לא יכול להיות.

שמעתי את הכיסא נגרר הצידה, ומיד לאחר מכן את הדלת נסגרת. הוא בפנים.

בתוך הבית! זר!!

החנקתי יבבה. זה הסוף. הסוף שלי, הסוף של המשפחה הזאת, הסוף של הבית הזה.

"הלו??", שמעתי את הקריאה מגיעה מפנים הבית. "יש כאן מישהו?".

צעדים נשמעו, מסתובבים בכל הבית. בסופו של דבר הם נעצרו והגנבתי את ראשי הצידה. מבטי נתקל בילד ש-

_שהסתכל ישר עלי_

החזרתי את ראשי למאחורי הספה במהירות והתכווצתי במקום ישיבתי. ילד? מה ילד עושה בתוך הבית שלי?

הוא היה זר לחלוטין.

"זה בסדר", נשמעה לחישתו. "אני כאן כדי לעזור. אתה יכול לצאת". אחרי כמה שניות שלא עשיתי שום תנועה שבכוונתי לצאת הוא הוסיף, "אני מצטער על מה שקרה למשפחה שלך".