המחנה היה... ובכן, המחנה.
הוא היה בדיוק כפי שזכרתי, רק מנקודת מבט אחרת. מאוד אחרת.
לפרסי יש הרבה חברים במחנה, וכולם באו לתת לי ברכת שלום- או אפילו חיבוק.
אל כולם חייכתי והחזרתי את אותה המידה של התלהבות, לפחות... אני מקווה.
אחרון חביב הגיע כירון- הקנטאור הלבן. כמו האחרים, הוא בירך אותי לשלום וטפח על שכמי בעידוד, מוביל אותי אל פנים המחנה. חייכתי אליו, ולא רק בשם פרסי, אלא גם כי אני באמת אוהבת את כירון. הוא כל כך נחמד, ונראה כל כך אופטימי, למרות כל הלוחמים היקרים לליבו שאיבד. איחלתי לו מקרב לב עוד הרבה אושר וגאווה כמו שפרסי נתן לו. הערצתי את פרסי על שנשאר בחיים- לא בשבילו, אלא בשביל חבריו והאנשים שאוהבים אותו.
האמת, שלהיות במקום פרסי אולי לא כזה נורא... יש לו המון חברים, שזה הרבה יותר ממה שיש לי... חברים...
עצרתי את הדמעות בשנייה האחרונה. אין לי חברים בכלל, אבל זה לא אומר שאני צריכה רחמים או משהו כזה. לפרסי יש הרבה חברים כי הוא גיבור, וכולם מעריצים אותו ואוהבים אותו.
ואני... סתם אני... לעולם לא אוכל להיות גיבורה, מישהי כמו פרסי. אך זה לא משנה, כרגע עלי להתמקד בלהחזיר את פרסי אל גופו ואל חייו. חיי שלי לא נחשבים .
זמן ארוחת הצהריים הגיע, והתיישבתי ליד שולחן פוסידון, אנבת' לצידי.
אוכל, כן. אני אוהבת אוכל.
בעודי אוכלת חניכים המשיכו לגשת אלי ולברך את פרסי לשלום, לומר כמה התגעגעו וכמה הם שמחים לראות אותו שוב.
חייכתי אליהם והחזרתי להם ברכות, לכל אחד ברכה קצת שונה.
ניגש אלי ילד נמוך בעל מראה שדוני- הרי זה ליאו, הבחור הלוהט! חייכתי אליו.
"ליאו! ממתי אתה כאן?", שאלתי וקיוויתי שלא טעיתי בהנחתי.
"מה זאת אומרת, אסור לחבר לבקר?", הוא שאל בחיוך שדוני והגיע לטפוח על גבי בחוזקה. צחקתי, וצפיתי בו הולך בעודי ממשיכה לדחוס אוכל אל פי, מודעת לחלוטין לאנבת' שלא הפסיקה להסתכל עלי.
"איך אתה יכול לאכול את כל זה?", שאלה בעודה מסתכלת על צלחתי העמוסה בפליאה. צחקתי בפה מלא, וניסיתי להסביר לה בעודי ממשיכה ללעוס ולדחוס אוכל נוסף אל פי.
אנבת' תפסה בידי ומנעה ממני להכניס את החביתה הכחולה אל פי המלא ביותר מדי אוכל.
"תזהר מוח אצה, אתה יכול להיחנק". חייכתי אליה בשנית וניסיתי לפלוט כמה מילים בין כל האוכל, אך היא הצמידה את אצבעה אל שפתי ונשפה בכעס. "אסור לדבר בפה מלא. עכשיו תאכל יפה ותפסיק לדחוס אוכל לפה כמו חזיר".
הסתכלתי עליה במבט נפגע בעודי לועסת את האוכל בפי, ולאט-לאט העברתי את מבטי אל צלחתי העמוסה עדיין באוכל.
"שלא תחשוב על זה אפילו", אמרה אנבת' והרחיקה ממני את הצלחת.
אוכל... אוכל! חשבתי ולבסוף הצלחתי לבלוע את החתיכה האחרונה. "אוכל!", היה הדבר הראשון שאמרתי, והושטתי את ידי אל הצלחת בנסיון לאכול אוכל נוסף, אך אנבת' נענעה בראשה.
"מספיק אוכל. בוא, נלך לבדוק את הביתן", אמרה וקמה, מושכת בידי והולכת מחדר האוכל הפתוח אל הביתנים.
בעודנו הולכים לא יכלתי למנוע ממבטי להסתכל בפליאה על המחנה היפה- על שדות התותים, הביתנים המקושטים, קיר-הטיפוס עם הלבה הזורמת, היער העצום שהשתרע על כל האופק, ועוד, ועוד.
לבסוף הגענו אל ביתן מספר 3, ובלי הקדמות מיותרות אנבת' פתחה את הדלת ומשכה אותי פנימה בעקבותיה.
כן, זכרתי את המקום הזה. זה היה הביתן של פרסי, בו הוא ישן לצד אחיו הקיקלופ טייסון. טייסון לא היה שם כרגע- כנראה משחק עם כלבת-השאול גברת אולירי, או אולי אפילו עם ההרפיה אלה.
כן, זכרתי את כולם עכשיו. הכל התחבר כמו פאזל, מרכיב את עולמו של פרסי.
ומזל שזכרתי את כל זה, אחרת היה בלתי אפשרי להתחזות אליו. דווקא חשבתי שעשיתי עבודה טובה בתחום הזה, אך הבעיה העיקרית היתה אנבת'. היא הכירה אותו טוב מדי.
"אתה עדיין מתנהג מוזר", אמרה אנבת'. שמתי לב שהיא הסתכלה עלי כל הזמן הזה, ובלי לשים לב לחיי האדימו מעט. התיישבתי לידה.
"על מה את מדברת, חכמולוגית?", שאלתי וקיוויתי שתרד מהעניין כמה שיותר מהר.
"כלומר... אתה לא ממש מתנהג כמו עצמך בזמן האחרון"
"מה זאת אומרת?!", ניסיתי לשוות לקולי כמה שיותר הפתעה, אך לא יכולתי לדעת האם הצלחתי.
אנבת' בחנה את פני במצח מקומטת והעבירה את אצבעותיה בשערי, ואז על עורפי.
צמרמורת בלתי נשלטת עברה בגופי, כשהיא קירבה את פיה אל פי יותר ויותר.
לבסוף נכנעתי ונסוגתי.
"בסדר. עלית עלי." אמרתי בהכנעה והרמתי ידיים. אך כשהעברתי את מבטי אל אנבת' גיליתי שמבטה היה מופתע ואף פגוע.
רגע... אז היא לא...?
"ידעתי שמשהו קורה", מילמלה, "אך לא ידעתי כמה הוא גרוע".
"מה זאת אומרת?!", שאלתי בשנית, כבר לא בטוחה מה היא יודעת או לא יודעת.
אנבת' לקחה נשימה עמוקה ונרעדת ולחשה, כשדמעות בעיניה, "אתה לא זוכר אותי?".
YOU ARE READING
עולם החוטים של העולמות
Fantastikאור. אור לבן. ומתוך האור נוצרות בועות מבריקות ומרחפות בחלל. לפתע בועה אחת מתפוצצת, ונוצר חוט אור קטן. החוט נמתח ונמתח עד האופק, ומתחיל לגדול ולקבל צבע. וכך נוצרים עוד חוטים, עד שהחלל הלבן מתמלא בהם. כל חוט הוא עולם שלם. אני אכתוב כאן כל מיני הת...
