עולם החוטים של העולמות

ארץ הפרא- המשך

אני מתעורר בתוך שק, ומיד מתחיל להשתולל ולהאבק. אני מרגיש שמישהו סוחב את השק- אולי אם אאבק ואזוז מספיק השק יפול, ועם קצת מזל גם יפתח.

תוך כדי ההאבקות אני מגלה שידי ורגלי קשורות בחבלים ופי חסום, לא אוכל לצעוק לעזרה ואם אשתחרר מהשק גם לא אוכל להתרחק הרבה.

אך הם שכחו דבר אחד קטן- אני זאב. ואם הם חשבו שכמה חבלים קטנים יכולים לעצור זאב- ועוד הבן של האלפא- הם טעו.

אני ממשיך להשתולל, זז מצד לצד בתוך השק, עד שמישהו מטיח את השק בחוזקה בקרקע.

אני מפסיק לזוז, המום. השק ממשיך להיגרר, הפעם על האדמה.

לאן הם לוקחים אותי? מה הם מתכוונים לעשות? הם בטח רוצים להרוג אותי כמו שהרגו את אמי, ואולי אף יקחו אותי לאיזו הוצאה להורג ראוותנית.

הדרך מלאה מהמורות, וכשתסתיים- אם תסתיים בכלל- גופי לבטח יהיה מלא חבלות.

השק נחבט באבנים שבדרך, וכל אבן פוצעת ומטלטלת את ראשי. אני מרגיש את דמי זולג מפצע שנפתח בראשי מאחת האבנים.

אולי האבנים יחתכו את השק, אני חושב, ומבין שאני באמת נואש.

אני בנו של האלפא! איך קרה שנתפסתי ככה?

אני נאנח. כנראה לא הייתי זהיר מספיק.

וגם אם השק יקרע- מה שלא סביר מפני הבד העבה- מה אעשה? אני לפוט בחבלים חזקים ועבים, כנראה שרק אזחל על הרצפה כמו תולעת חסרת אונים עד שאדחס לשק בשנית.

לא, לא אוכל להיחלץ בדרך הזאת.

אני מנסה להפעיל את ראשי, מה אבי לימד אותי במקרה כזה? איך אוכל להיחלץ?

הוא לא לימד, אני מבין. כל מה שנשאר לי זה כישורי הלחימה שלי, והמזל. והמזל לא עומד לצידי היום.

השק עוצר בחבטה חזקה, וידיים גסות פותחות אותו ומוציאות את גופי- שלא מפסיק להאבק- כמו גור חתלתולים. 

הם פותחים את הסמרטוטים הקשורים סביב פי ומחליפים אותם ברסן, כמו שראיתי אצל סוסים. לאחר מכן הם קושרים את גופי בחבלים, נוסף על החבלים שקושרים את ידיי ורגלי, ומשליכים אותי אל תוך קרון מסורג.

הכל קורה בתוך שניות, וכבר ראשי נחבט בקרקעית הקרון, מלכלך אותה בדם. צד אחד של הקרון מסורג בסורגי מתכת, וכל שאר הקירות עשויים מעץ. עץ חזק.

הקרון מתחיל לנוע, ואני שומע צהלות סוסים ונקישות פרסות.

הסוסים כנראה מושכים את הקרון, והדרך עדיין לא סלולה- כל אבן מקפיצה את הקרון, וראשי מתנגש ברצפה בחוזקה.

אני שכוב על רצפת הקרון, לפוט היטב, רסן בפי. חסר אונים לגמרי.

לפתע אני שומע ממעמקי ראשי את קולו של אבי, מעודד אותי, מכניס בי כוח. 

אני מצליח להתיישב ופונה לסרוק את מצב גופי.

אני משתנק בהלם ונושך בחוזקה את הרסן, גופי לא נראה טוב.

בגדי קרועים וגופי מכוסה חבלות ודם, ואני חש בדם קרוש המכסה את ראשי.

המצב לא טוב. לא טוב בכלל.

אבל בכל זאת אני מרגיש טוב- טוב יותר משהרגשתי אי פעם. כי למרות כל החבלות, אני עדיין בנו של האלפא- אומנתי מהרגע שבו התחלתי לזחול.

והם רק בני אדם, אני חזק מהם. הם הצליחו לתפוס אותי רק בזכות גורם ההפתעה, אחרת לבטח המצב היה הפוך.

חיוך חושף שיניים עולה על שפתי, כדאי להם שיפחדו. כי הם לא יצאו מזה בחיים, אחרי כל מה שהם עשו לי.

לפתע- בטלטלה חזקה- הקרון עולה על דרך ראשית ואני רואה דרך הקיר המסורג בתים ורחובות, אולי אחד הכפרים שנהגתי להשקיף עליהם בשמירות.

מה הם מתכוונים לעשות בי? השאלה לא יוצאת מראשי, מתחזקת עם כל דקה חולפת ואני עדיין בשבי. גם אם לא יהרגו אותי אני אוכל למות מרעב או מחלות. אני חייב להשתחרר, בשם הלהקה וכל שאר הזאבים המסתתרים ביערות.

אני חייב לצאת מכאן.