עולם החוטים של העולמות

-אין שם-

רצתי על הגבעות במהירות של סוס, נהנה מהחופש בפעם הראשונה בחיי. בחוץ הכל היה ירוק יותר. השמיים נראו כחולים יותר מאי פעם, וכל הצבעים בהקו ויצרו נוף מדהים. עצרתי על קצה גבעה, הרמתי את מבטי לשמיים ונשמתי מלוא ראותיי אוויר צח, בעוד שחיוך רחב מרוח על פני. המשכתי לרוץ, חופשי, והתקרבתי אל הים. ידעתי זאת על פי ריח האוויר המלוח שנשב על פני. חייכתי בעונג, מדלג מגבעה ירוקה לאחרת, כשלפתע עצרתי. מולי השתרע ים תכול עד אינסוף, מנצנץ אלי כשקרני השמש פגשו בגלים. 

התחלתי להתמכר להרגשה הזאת של החופש, ורציתי עוד ממנה, לנצח. רציתי לרוץ על הגלים, השמש מחממת את פני. חסר דאגות- וחופשי סוף סוף. לא רציתי שהרגשת החופש תיפסק אי פעם.

רצתי לחוף והמשכתי לרוץ במקביל לגלים. הרוח שרקה באוזניי, והתווספה לרעש הגלים המתנפצים. ובכל זאת- היה שקט. שקט ממכונות מטרטרות, מצעקות. שקט מדאגות, מפחדים, מחששות. הטבע עשה את שלו, ולא היה אף אחד שהפריע לו. 

שלווה. כן, שלווה היתה המילה הנכונה בהחלט. היתה שלווה בגלים המתנפצים, בים הצבוע טורקיז. היתה שלווה בגבעות הירוקות, בשמיים הכחולים עטורי ענני הנוצה. היתה שלווה בשקט הזה, ברעש הגלים המתנפצים, בקצף הגלים תוסס, ברוח הים השורקת בחוזקה. שלווה אפפה את הכל. עצמתי את עיני, מתענג על הרגשת החופש והשלווה. 

פתחתי בדהרה, טס כמו חץ על גבי הגלים. שובל השתרע מאחורי, והמשכתי לרוץ אל האופק. כשלפתע רעש הפר את השלווה. ספינה הופיע, שטה על הים היישר לכיווני. לא... 

זאת היתה ספינה ענקית עשויה עץ שחור, בעלת מפרשים אדומים. על המפרש הכי גדול היה מצוייר סמל שהיה מורכב משתי חרבות מוצלבות בצבע לבן.

הגברתי את ריצתי ועצמתי את עיני בחוזקה, מנסה להתעלם מהספינה הענקית. צעקות נשמעו. פתחתי את עיני מעט, וראיתי את הספינה פונה כך שבעוד כמה רגעים תחלוף על פני. נשמתי לרווחה, הספינה לא תגיע אלי אחרי הכל. 

רצתי ורצתי, וחלפתי ליד הספינה. ראיתי בזווית עיני משהו עף מכיוונה, וברגע הבא משהו התנגש בי בחוזקה. זאת היתה רשת. הרשת הסתבכה סביבי, והרגשתי את החופש נלקח ממני בכח כשצללתי כמו אבן במים. פרפרתי כמו דג, מנסה להחלץ מהרשת, יודע שלא משנה מה הרגשת החופש שהרגשתי היתה בסך הכל רגעית. 

בדיוק כשכמעט נכנעתי ללחץ המים, הרשת הפסיקה לשקוע ונמשכה מעלה. הרגשתי שמישהו מושך את הרשת, ואותי בתוכה, כשהמחסור באוויר הכניע אותי ולקחתי נשימה. מיד נחנקתי והתחלתי להשתולל כשהמים נכנסו לראותיי. 

הדבר האחרון שראיתי לפני שאיבדתי את הכרתי היה את הספינה העצומה עומדת כחומה קודרת מעלי, וצללית שרכנה מעליה ומשכה את הרשת בעזרת חבל.

***

התעוררתי מעילפוני בתוך תא מלא אבק ועובש, ונזכרתי במה שאירע. התא לא היה חידוש לעומת מה שעברתי, וגם האבק והעובש לא. כלוא.

נזכרתי בהרגשת החופש והשלווה המשחררת, ומצב רוחי קדר. לעולם לא אוכל להרגיש ככה שוב, כך לפחות חשבתי. התא שכן בבטן הספינה, ויכולתי להרגיש את הגלים מתחתי. תנודות הספינה העלו בי בחילה. מעלי נשמעו צעקות המלחים, אשר רקדו, שרו, צעקו, קיללו, ובשתי מילים- עשו חיים. 

הבחילה עלתה, והקאתי בפינת תאי הקטן. נשמע צוהר נפתח מלמעלה, ורעש מגפיים כבדים כאשר מישהו נכנס. אל בטן הספינה ירד מלח מגודל- בעל ראש מגולח, זקן מדובלל, ואך ורק שלוש שיניים בפיו. 

המלח השמן התקרב אל תאי. דחקתי את גופי הצנום לפינה אחרת בתא, והרמתי אליו מבט מפוחד כשל ארנב שנתפס במאורתו על ידי שועל. המלח חייך את חיוכו חסר השיניים ופתח את דלת תאי. בידיים שמנמנות דחף אותי החוצה, וקשר את שתי ידי בחבל עבה. המלח דחף אותי לפניו והוליך אותי אל סיפון הספינה.

מלחים היו בכל מקום- יושבים על ארגזים, מעשנים, משחקים משחקי קלפים, שרים, שורקים מנגינה לא מוכרת, או סתם צוחקים באכזריות. מלחים אחדים קשרו בנדנות על ראשם, לאחרים, כמו למלח המגודל, חסרו שיניים, ואחרים היו רזים כמו מקל. 

המלח השמן דחף אותי לכיוון הגה הספינה, ובדרך מלחים הצביעו עלי, צחקו וירקו. אחד הסתכל עלי בתיעוב, ואני מהרתי להסב מבט. השפלתי את ראשי, בעוד שהמלח מאחורי ממשיך לדחוף אותי. 

לפתע עצר בפתאומיות. הרמתי את ראשי, וראיתי שהגענו אל ההגה. מאחוריו עמד פיראט חבוש כובע גדול- הקפטן. הקפטן השקיף אל האופק, ואז הבחין בנו. הוא בחן אותי במבטו, ואני הרכנתי את ראשי. 

רעדתי כולי.