עולם החוטים של העולמות

עולם החוטים של העולמות כי למה לא

התגלגלנו והסתחררנו, מהר יותר ויותר. פקחתי את עיני וראיתי אור מופיע בקצה המנהרה החשוכה. ככל שהמשכנו לטוס יותר מהר, כך האור הלבן הלך והתקרב. ופתאום- האור אפף אותנו מכל עבר.

עצמתי את עיני הכואבות מכל האורות המסנוורים, ופקחתי אותן לאט. האור הלבן היה בכל מקום, לא משנה לאן הסתכלתי. כח הכבידה נדמה כחלום רחוק. 

אט-אט עיני הסתגלו לאור, והבחנתי בעוד ועוד פרטים. חוץ מהאור הלבן שהיה הרקע כמו שמיים וקרקע עד לאופק- היו החוטים. הם היו בגדלים וצבעים שונים; היו חוטים בוהקים יותר, והיו בוהקים פחות; חלקם נפרשו מאופק עד אופק, וחלקם התחילו מחוטים אחרים והסתיימו אי-שם. צבעי החוטים היו לרוב בצבעי כסף-תכלת-טורקיז, אך היו גם ורודים וסגולים, ועוד כמה צהובים וירוקים חיוורים. 

לחלק מהחוטים בהקו באמצע קווי אור- כמו קרני שמש בלתי נראות, שהפכו את חלקי החוטים לרגע לבלתי נראים. החוטים הישרים נמתחו בכל הכיוונים- חוטים אלכסוניים, ישרים, מאונכים ועוד. חוט קרוב אחד חצה ישר מתחתינו.

היו גם חיבורי חוטים- חוטים שהתחברו, התפצלו או סתם נתקלו זה בזה. בחיבורי החוטים האור בהק חזק יותר.

והיו גם הכדורים. הם נראו כמו בועות- מרחפות סתם כך באוויר, בגדלים וצבעים שונים, מבהיקות.

העולם החדש הזה נדמה לא מציאותי; לא ממשי. כמו חלום.

היה משהו מוזר במקום הזה שגרם לי לתחושת עצבנות בלתי נשלטת. ואז הבנתי- הרעש היה רעש של שקט- במלוא מובן המילה. המשכתי להסתכל מסביב, ומבטי נעצר על חוט די קרוב. האם דמיינתי את זה?

אבל לא- על החוט עברה תמונה- תמונה ממשית ולא ממשית כאחת. התקרבתי לחוט הכסוף על ידי ריחוף- עד עכשיו סתם התנודדנו מעלה-מטה באוויר- אבל החוט נשאר כסוף בעקשנות. בכל זאת הבנתי שהיה משהו לא בסדר בחוטים- אלה לא היו סתם חוטים. 

גם אם התקרבתי- והחוט נראה קרוב יותר- כשהושטתי יד לגעת בו הוא תמיד היה רחוק מדי. כמו אופק; כמו חלק מהנוף. אבל הם לא היו סתם חלק מהנוף; וזה מה שהרגיז אותי יותר מכל. לרגע זה שוב קרה- תמונה הבזיקה בתוך אחד החוטים. 

מחשבה חלפה בראשי- לא מחשבה, ידיעה. ידעתי; ידעתי שהחוטים הם למעשה עולמות. כל אחד מהחוטים היה עולם; מאות או אלפי או אינסוף עולמות. חלקם נפגשים בנקודה מסויימת; חלקם מתחברים והופכים לאחד; חלק מתפצלים לעולמות שונים. עולמות. 'אז זה בעצם... עולם העולמות', חשבתי. 'או מרחב. או מימד. כן, מימד העולמות', החלטתי. 'אבל... אם החוטים הם עולמות, אז מה הם הכדורים?'. התבוננתי מקרוב באחת הבועות. היא היתה גדולה יותר מראשי, ובהקה בזהב. לרגע עבר עליה הבזק של אור שהפך אותה לשקופה לרגע, ויכולתי לראות את הצבעים המתערבלים בתוכה. 

פיצוץ קטן של אור משך את תשומת ליבי, והספקתי לראות את אחת הבועות מתפוצצת. מתוכה יצא חוט קטן, זעיר. החוט נמתח בקו ישר אל האופק, גדל, וקווי אור עברו בו- כל קו אור מחזק אותו יותר. מגדיל אותו. התקרבתי אליו בסקרנות. נראה... נראה שנוצר עולם חדש. אז... 'אז הבועות הם בעצם רעיונות', הבנתי. 'רעיונות שעדיין לא התממשו, שרק מחכות להתפוצץ ולצאת לחופשי.'

הסתכלתי פעם נוספת מסביב, על הבועות והחוטים. היו אין-סוף בועות, והחוטים... החוטים סביב השתרעו עד אין-סוף. במימד האינסופי הזה, הרגשתי לא במקום. גרגר חול באמצע היקום האינסופי הזה, המלא בעולמות.

ניסיתי להיזכר איך הגענו לכאן. אף פעם לא שמעתי על המקום הזה, ולא ראיתי שום דבר דומה לזה לפני.

מי שלא הבין- אלה חוטים של אור. וכנראה שהם הגיעו לשם דרך מראה.

מי זה הם?

איך הם הגיעו לשם, ומה קרה לפני?

איפה המקום הזה, ואיך או האם בכלל הם יחזרו??

אין לי מושג