הושטתי את ידי לפתוח את דלת המתכת הכבדה.
מצידה האחר נגלה לי עולם שונה לחלוטין, מעבר לכל מה שדמיינתי אי פעם. רחוב סוען מרוצף אבנים קטנות ומלא בחנויות צבעוניות, בני אדם הממהרים כל אחד לעיסוקו, וילדים קטנים משחקים עם חרבות מעץ, צועקים וצוחקים בשובבות. הרעש, המראות והריחות יצרו אווירה מיוחדת ושונה מכל מה שהכרתי.
בן האנוש יצא מהדלת וסימן לי לעקוב אחריו (אני חושבת). הוא וידא שהפגיון שתלה על חגורתי גלוי לעין, והניח יד אחת על הנדן שבו נחה חרבו, כמסמן לעוברי האורח שהוא חמוש.
אנשים רבים נכחו במקום, כל אחד חמוש בנשקו. הנער זגזג בין האנשים וככל שהמשכנו להתקדם, כך גבר הקהל ונעשה יותר ויותר קשה לעקוב אחריו. לפתע גיליתי שהוא לא נראה לעיני כלל. נאבדתי בתוך ים האנשים.
אנשים היו מכל כיוון, הולכים ודוחפים בצפיפות, והנער עלום השם לא נראה בשום מקום. כנראה שכח ממני, או לא שם ליבו לכך שכבר לא נמצאתי מאחוריו.
"צריכה עזרה?" נשמע קול מימיני. נערה שחורת שיער וכחולת עיניים סרקה אותי בעיניה בסקרנות, קשת ואשפת חצים תלויות על גבה. קפאתי במקומי. הנער ההוא אמר שעלי להשתלב, אך לא היה לי מושג כיצד להגיב להצעה כזאת.
בוודאי שהייתי צריכה עזרה- למצוא את דרכי בחזרה הביתה- אך לא רציתי לעשות בטעות את הדבר הלא נכון ולמשוך תשומת לב. האינסטינקטים שלי הורו לי לקוד קידת שלום ולהציג את שמי, אך דרך זו תמשוך תשומת לב בוודאות.
חשבתי מה לענות כאשר זיהיתי בזווית עיני את הנער מהיער. הוא נעלם בשנית אך המשכתי לפלס את דרכי למקום שבו נראה לאחרונה. לבסוף נפלטתי מזרם האנשים ומולי ניצב בית שנראה לעיני יותר כמו ביתן. קולות רועמים ומצלצלים בקעו מתוכו במקצבים.
"הגענו" שמעתי בפעם השניה קול מימיני. נשמתי לרווחה, היה זה הנער. כבר פחדתי שאיבדתי אותו לנצח.
הנער התקדם ועלה במדרגות אל הביתן. עליתי אחריו ונכנסתי אל הבית בעקבותיו. הוא היה שונה ממה שחשבתי.
בתוך הביתן שרר תוהו ובוהו. פטישים הכו על סדנים, אש בערה על מתכת וזרועות שריריות מכוסות זיעה הכו שוב ושוב ברעש בפטישים על הסדנים, מעצבים את המתכת.
בעודי בוהה בכל זאת נפתחה דלת הביתן מאחורי, והנערה ממקודם נכנסה, חיוך על פניה.
הנער לצידי התקדם והחל לדבר עם אחד האנשים החסונים שהכו בפטישים על הסדנים. לאחר עוד כמה דיבורים שקטים הנער ניגש אלי והחל להסביר.
"זאת הנפחייה. זה אבא שלי", החווה בראשו על האיש -שאיתו דיבר מקודם- שחזר להכות בפטיש על הסדן בכל הכוח. "הוא בעל הנפחייה כאן ועובד בה קבוע. אני עוזר לו לפעמים".
בעודי מנסה להבין מה לעשות במידע הזה, ניסיתי לדמיין את הנער עומד כמו שאר הגברים שהיו בביתן, מכוסה זיעה ומכה בפטיש בחוזקה לצד אביו. זה הצחיק אותי קצת, אך הדחקתי את צחוקי והחזרתי את תשומת ליבי אל הביתן.
הנערה שחורת השיער שנשכחה מליבי ניגשה אל אביו של הנער, לחצה את ידו המיוזעת והחליפה איתו כמה מילות נימוס. לאחר מכן חזרה לעמוד לצד הנער, שהבחנתי שהסתכל לכיווני.
החזרתי את מבטי אליו. "מה עכשיו?", שאלתי.
"ובכן, שאלה טובה" אמר הנער והסתובב לצאת מהביתן. בעודי הולכת אחריו חלפתי ליד הנערה, שלחשה לי "שמי לי."
"ליבי", עניתי לה והמשכתי ללכת בעקבות הנער.
הנער יצא מהביתן והדבר הראשון שהבחנתי בו הוא כמה גדל הקהל. "יש התאספות בכיכר", אמר הנער וירד בקפיצה את אחרונות המדרגות. הוא החל לרוץ, ואני אחריו.
לבסוף הגענו לכיכר, ושמתי לב שהקהל היה אפילו יותר גדול כאן. היתה התאספות סביב הכיכר, ונדחקתי בעקבות הנער שאץ לראות במה מדובר. כנראה דברים כאלה לא קורים כל יום.
לבסוף הצלחתי להידחק אל קידמת הקהל ואל צד הנער, וכל מה שיכולתי לעשות- כמו הנער ושאר הקהל- היה לבהות.
לבהות באורח הזר שהסתכל בקהל הגדול במבט מבוהל מעט. הוא בבירור נראה לא שייך. זר.
YOU ARE READING
עולם החוטים של העולמות
Фентезіאור. אור לבן. ומתוך האור נוצרות בועות מבריקות ומרחפות בחלל. לפתע בועה אחת מתפוצצת, ונוצר חוט אור קטן. החוט נמתח ונמתח עד האופק, ומתחיל לגדול ולקבל צבע. וכך נוצרים עוד חוטים, עד שהחלל הלבן מתמלא בהם. כל חוט הוא עולם שלם. אני אכתוב כאן כל מיני הת...
