"מה? לא! בטח שאני זוכר אותך! את החכמולוגית שלי, החצויה בת-אתנה הכי חכמה ומוכשרת בשני המחנות, שהתמודדה מול הפחד הגדול ביותר שלה וניצחה, ושעברה איתי גיהנום וכל כך הרבה עד שאני לא יודע איך להודות לך על כל הפעמים שהצלת אותי ושבלעדייך לא הייתי חי היום".
מבטה של אנבת' עדיין לא נראה בטוח, אך לפחות היא נרגעה.
"אני... אני לא מבינה. אז מה קרה?"
"אה, זה" הסתכלתי הצידה במבוכה. "אני לא בטוח, אבל... אממ... האמת שקצת נלחצתי לחזור אל המחנה. את יודעת... אחרי כל מה שקרה..." נאנחתי והסתכלתי במבט מובך על אנבת'.
היה אמת בעיניים שלה. אמת ו... אהבה. היא התקרבה אלי בשנית, מבטה נחוש וכבר לא מהוסס או מבולבל.
"מה...?", התרחקתי בבלבול, לחיי מסמיקות בשנית. זה הולך להיות הרבה יותר קשה משחשבתי.
למזלי דלת הביתן נפתחה לפני שאנבת' הספיקה לסגור את המרחק בנינו, ואל הביתן התפרץ ענק בעל עין אחת.
"טייסון!" קראתי, קפצתי ממקומי, רצתי אל הקיקלופ וקפצתי עליו בחיבוק. טייסון החזיר לי חיבוק מוחץ, "פרסי!!" קרא בהתרגשות. אנבת' פשוט הסתכלה מהצד.
אחרי הפגישה המרגשת, טייסון התנצל שהוא צריך ללכת ושבא רק כדי לראות את פרסי- כלומר אותי.
לא רציתי שילך וישאיר אותי לבד עם אנבת', אך לא היתה ברירה. אחרי שהלך העברתי את מבטי אל אנבת' וניסיתי לחשוב על תירוץ מהיר.
"בואי נלך להסתובב במחנה", אמרתי במהירות תוך כדי שנעמדתי ויצאתי מהביתן. אנבת' הלכה אחרי ורצה כדי להשיג אותי. כנראה שלא אוכל להיפטר ממנה.
המשכנו ללכת, והבחנתי מזווית העין בילד שהסתכל עלי מהצד. הוא לא היה אחד מהאלה שאמרו לי שלום כשהגעתי למחנה, אבל מבטו היה חודר.
היו לו שיער שחור ועור חיוור, ובגדיו השחורים בלטו בין החולצות הכתומות של המחנה.
אנבת' הבחינה במבטי. "בוא נלך להגיד שלום לניקו", אמרה ומשכה בידי לכיוונו של הילד.
אה כן- ניקו, נזכרתי. הילד הדכאוני שעבר הרבה, אבל לפי זכרוני הוא מצא ילד שעזר לו לעבור את זה. אני חושבת.
"שלום ניקו!", אמרתי ונופפתי לו בידי בזמן שהתקרבנו אליו.
"ראיתם את ויל?", שאל. אנבת' הנידה בראשה בפרצוף מודאג, "אתה לא יודע איפה הוא?"
הפעם היה תורו של ניקו להניד בראשו. "מתי היתה הפעם האחרונה שראית אותו?", שאלתי. ויל נעלם? מוזר.
"לא מזמן", ענה ניקו. "הייתי איתו לפני שעה בערך כשהוא טיפל בכמה חצויים חולים, אבל מאז הוא נעלם- אף אחד לא ראה אותו".
YOU ARE READING
עולם החוטים של העולמות
Fantasyאור. אור לבן. ומתוך האור נוצרות בועות מבריקות ומרחפות בחלל. לפתע בועה אחת מתפוצצת, ונוצר חוט אור קטן. החוט נמתח ונמתח עד האופק, ומתחיל לגדול ולקבל צבע. וכך נוצרים עוד חוטים, עד שהחלל הלבן מתמלא בהם. כל חוט הוא עולם שלם. אני אכתוב כאן כל מיני הת...
