עולם החוטים של העולמות

חלום ושמו חופש (המשך ל-אין שם-)

"מי זה?", שאל בקול תקיף שרק הגביר את פחדי. המשכתי להרכין את ראשי, וניסיתי לשלוט ברעד אשר הרטיט את כל גופי. 

לא יתכן. לא יתכן שכך יגמר החופש שלי. לא יתכן שאני נתון בחסדיו של האיש הנורא הזה, שליט הספינה בעלת המפרשים האדומים. 

"תפסנו אותו," ענה המלח השמן, ונימת לגלוג נשמעה בקולו. "הוא נפל כמו דג ברשת". 

הרגשתי במבטו החודר של הקפטן סורק את כולי, מקצות שערי ועד כפות רגלי. המשכתי לרעוד בלי שליטה, מאחל שהרגע יגמר ואשוב אל תאי, עטוף בבדידותי. 

אך הקפטן לא הרפה.

"ומה חשבתם לעשות בו?", שאל בקול מתעניין.

"ובכן...", השיב המלח, "חשבנו שלא יזיק לנו עבד חדש בספינה. או שאולי נמכור אותו בשוק העבדים שנמצא ביעדנו הבא."

השתנקתי. לא שוב... עבד. נראה שגורלי מתאכזר אלי. אחרי כל שנות העבדות האלה, סוף סוף הרגשתי מה הוא חופש אמיתי. ואז הוא נלקח ממני באכזריות, בעודי חוזר להיות העבד שהייתי פעם.

דמעות מילאו את עיני והתחילו לטפטף בלי בושה. הרמתי את עיני בפחד, ומבטי נתקל במבטו החודר של הקפטן. 

***

מצאתי את עצמי שוכב שוב לבד בתא. מילותיו האחרונות של המלח השמן הדהדו באוזניי.

אחרי שהקפטן שחרר אותי המלח דחף אותי כל הדרך אל תאי בשתיקה, נעל אותי והלך.

כבר השלמתי עם גורלי כעבד. השלמתי עם החופש שנגזל ממני פעם נוספת. 

לפתע איחלתי להרגיש שוב את רוח הים על פני, את אוויר הים המלוח נכנס לראותיי. איחלתי להיות בכל מקום אחר מלבד תאי הקטן.

הקירות סגרו עלי מכל כיוון, ולבי פרפר בחזי בחוזקה. 

ישבתי מצונף בפינת התא, טומן את ראשי בין ברכי. ניסיתי לדמיין את החופש, לדמיין את הגבעות הירוקות, לדמיין אותי חופשי שוב... אך לא יכולתי. 

אך לפני רגע הייתי חופשי, ושוב אני כלוא. בודד. כמעט וחשבתי שהחופש שהרגשתי קודם היה חלום ותו לא.

המשכתי לשבת שם, בחושך, וחיכיתי למה שלא יבוא.

***

הספינה נעצרה בטלטלה כאשר האוגן צנח בחוזקה למים. מלמעלה נשמעה המולה, כאשר מלחים ירדו מהסיפון וסחבו סחורה. 

כמעט וקיוויתי להישאר בתאי, נשכח. לפחות אז לא אצטרך ללכת לשוק העבדים. להיות מושא ללעג. 

אך מזלי לא שפר עלי, מכיוון שהצוהר אל בטן הספינה נפתח, ומי אם לא המלח השמן ירד. הוא הוציא אותי מתאי בכח, קשר פעם נוספת את ידי לפנים, ושם שרשרת מתכת על צווארי. 

הוא לקח אותי כמו כלב, עלוב ומושפל, אל הסיפון ומשם אל הקרקע. מלחים ירדו מהספינה מסביבנו, סחבו ארגזים, ובמרכז כל זה עמד הקפטן, ונראה מסופק.

הוא פקד על המלחים והוביל אותם בשיירה אל השוק, שם בוודאי ימכרו את הסחורה. המלח השמן הלך לצידו של הקפטן, ומשך אותי אחריו בעזרת השרשרת. הלכתי אחריו בציות, מקפיד להרכין את ראשי כדי לא לפגוש במבטם הלועג של האנשים בשוק. 

המלח העמיד אותי בשורת עבדים בשוק העבדים. הכרוז העלה כל עבד אחד אחד, והאנשים בקהל צעקו, כל אחד מחיר גדול יותר מהשני. תור העבדים התקדם במהירות, ואני עמדתי אחרון בתור. 

כאשר מבט כולם הופנה אל אחד העבדים- איש גבוה ומלוכלך בעל קרחת מטונפת ובגדים מטונפים עוד יותר, הבנתי שזאת הזדמנותי לנסות לברוח. הרי אני מהיר. אם רק אצליח להשתחרר מהשרשרת ומהחבלים אשר לפתו את ידי, אוכל לרוץ מהר, הרחק הרחק, ולהיות חופשי שוב.

ושם היא נצצה. ניצוץ אחד קטן במרכז האפלה. התקווה. ניצוץ תקווה זעיר התלקח לו, ואני הייתי מוכן לעשות כל שביכולתי כדי לברוח. נשמתי עמוק, מתכונן לרגע הנכון, ו-