עולם החוטים של העולמות

שמש- איך קרה שנפלתי מהשמיים (חלק א')

הקדמה

נפלתי. ונפלתי. ונפלתי. ונפלתי. נפלתי במהירות שהתקרבה למהירות האור. כל שניה של נפילה הרחיקה אותי יותר מהבית שלי. מהחברים שלי. מהכוכב שלי.

 כן, אני אשנית (מלשון אש) ואני גרה בכוכב השמש. על השמש חיים האשנים, יצורים תבוניים שעשויים מאש ומותאמים לחיים על השמש. אנחנו מקיימים את השמש, והיא מקיימת אותנו.

הסתכלתי מעלי על השמש, נפרדת ממנה, וקיוויתי שיום אחד אולי אוכל לחזור אליה. פניתי לכיוון השני, לכיוון שאליו אני נופלת כדי לנסות להבין לאן מועדות פני. 

אם אגיע לכוכב רחוק מדי מהשמש- כוכב קר, לא אצליח להתקיים. למזלי ראיתי שאין סיכוי שאגיע כל כך רחוק.

 כעת מהירותי הוכפלה, ונפלתי יותר מהר ממהירות האור. יכולתי לנחות על אחד הכוכבים הבאים: או על עולם הנצח, שלשם קיוויתי להגיע, או על העולם השליו. (העולם השליו הוא בעצם העולם שבו נמצאים ערי השלום והממלכות החיצוניות. ועם המזל שלי (תודו שיש לי מזל מסריח מעשן), אני בטח אנחת בממלכות החיצוניות, שוחרות המלחמה. עכשיו אתם יכולים להבין למה לא רציתי לנחות בכוכב הזה?)

 ככל שחלפו השניות יכולתי לדעת יותר מהו היעד הסופי שלי. לבסוף עקפתי את עולם הנצח, והמשכתי ליפול לכיוון העולם השליו. אצל האשנים, בגלל שאנחנו דיירי השמש, חובה עלינו לדעת על הכוכבים הסובבים אותנו. לכן כשגיליתי לאן מועדות פני סקרתי את זיכרוני בחיפוש אחרי כל ידע שיכול לעזור לי.

 כדי לחיות שם בהסוואה היו לי שתי אפשרויות: האפשרות הראשונה היא להסוות את עצמי בתור אש, אבל אז תמיד יש סיכוי שאני אכבה, ולעומת תקופת החיים הארוכה שלנו זאת דרך די מזעזעת למות. האפשרות השניה היא להתחפש לאחד מה'דיירים' שם. בני האדם באפשרות הראשונה, כמובן, כי הם אלה ששולטים בכוכב. עוד דבר שלמדנו הוא איך להתחפש לכל מיני יצורים שחיים על הכוכבים במערכת השמש.

 פתאום גיליתי כמה שהדברים שהיה חובה עלינו לדעת מועילים. למשל את שפת בני האדם, או לפחות את בסיסה שאיתה אוכל לדבר בכל מקום על פני יקום-העד. וגם ידע אנושי בסיסי, דרך חיים (למרות שכמות המקומות ודרכי החיים מדהימות, למה אין דרך חיים לכל עולם? למה חייב להיות דרך חיים שונה לכל ממלכה?), ועוד כמה פרטים קטנים, למשל ממה מורכב העולם ולמה לממלכות החיצוניות קוראים ככה (אל תשאלו, זה היה שיעור הסטוריה ארוך ביותר).

התקרבתי לאטמוספירה. בזכותה אוכל להתקיים שם, כי אש ניזונה מאוויר. אולי זה לא המזון שהורגלתי בו, אבל כל עוד זה מספיק לקיום, זה מספיק. התלבטתי אם כבר עכשיו לשים את ההסוואה, אבל החלטתי שלא. בני האדם חלשים, והעור שלהם נשרף מאוד מהר. אם אשים את ההסוואה עכשיו, העור ישרף והתחפושת תהרס.

נכנסתי לאטמוספירה. הם בוודאי רואים עכשיו את מה שהם מכנים 'כוכב נופל'. הרגשתי ניצוצות מבפנים, ואת אש החיים שלי מתחזקת. זאת היתה הרגשה טובה- עד שהיכה בי האוויר. נפלתי ונפלתי, והמשכתי לשער את מקום הנחיתה שלי. 

התקרבתי לאוקיינוס, ולרגע נבהלתי. אבל אז ראיתי יבשה מיוערת- שאליה התקרבתי עוד ועוד, וכנראה שם אנחת. 'אולי עכשיו זה הזמן להשתנות?' חשבתי. אבל לא, החלטתי שלא. גוף אנושי לא ישרוד את הפגיעה הקשה. 

לגבי שריפה משוערת של היער- בעניין הזה לא דאגתי. גם אם העצים ישרפו קצת, אוכל לכבות את השריפה. זה לא שאנחנו שולטים באש- אנחנו פשוט מבינים אותה. מתקשרים איתה. סומכים עליה שלא תשרוף אותנו. והיא סומכת עלינו. 

ואם אתם חושבים שלא דאגתי- אתם טועים. כן דאגתי. דאגתי מהשאלה שלא הפסיקה להדהד במוחי- 'איך אמצא דרך לחזור לשמש? לבית שלי?' בני האדם לא מפותחים, עובדה שעדיין לא ביקרו אותנו בכוכב שלנו. אז איך אחזור משם?

הייתי קרובה מאוד לאדמה- רק כמה קילומטרים. ניסיתי להאט את נפילתי, הסתובבתי, ופרשתי 'ידיים' לצדדים, אבל אני לא חושבת שהאטתי אפילו קצת. האדמה התקרבה יותר ויותר, ולפתע- בום. נחתתי על קרקע היער. 

וככה הגעתי אל כוכב הלכת המכונה בשם- העולם השליו.