עולם החוטים של העולמות

טיאנדריה

כל העיניים בחדר מופנות אלי. אני עומדת על בימה, באמצע חדר מלא מקצה לקצה באלפים, שדונים, מכשפים וקוסמים. ובנוסף לזה גם ארבעת המלכים והמלכות נמצאים כאן, סורקים אותי במבטם. 

ומה אני, תושבת עולם הנצח מהחלק הסתווי-חורפי, עושה בעולם הפלאי באמצע הארמון בצד המאוחד? הכל התחיל ביום בו פגשתי את הנער בעל האוזניים המחודדות.

***

היה זה יום גשום במיוחד. הלכתי ברחוב, מכוניות חולפות ומתיזות מים משלוליות שהצטברו בצידי הכביש. תיקי על גבי, אוזניות (כי למה לא?) על אוזני. 

הייתי בדרכי הביתה, אחרי עוד יום לימודים מעייף. הגשם שטיפטף טיפות-טיפות הרטיב את שערי החום הקצר והדביק אותו לפני. דווקא ביום בו שכחתי להביא מעיל ומטרייה ירד גשם. רוח קרירה העבירה צמרמורת בגבי, אך המשכתי הלאה, מתעלמת מהקור ומהגשם. 

אנשים חלפו לידי, עסוקים בענייניהם. "סליחה!", שמעתי לפתע קול קורא. התעלמתי והמשכתי ללכת, הוא לבטח לא דיבר אלי...

"היי! תעצרי רגע!", הנער רץ והגיע אלי, מתנשם ומתנשף. עצרתי. הוא... דיבר אלי?

"אתה מדבר אלי?", שאלתי אותו, המומה. הנער הנהן, קצר נשימה. היה לו שיער חום קצר ועיניים חומות כהות. בעודי סורקת אותו, מבטי נעצר על אוזניו. הן היו מחודדות!

כנראה שבהיתי יותר מדי זמן בהלם על אוזניו, כי הוא הסמיק והעביר את אצבעותיו על קצות אוזניו המחודדות. "את חייבת לבוא איתי. עכשיו. אין זמן."

הסתכלתי עליו בתמיהה כדי לראות האם הוא צוחק, אך הוא היה רציני לגמרי. שילבתי ידיים בכעס והמשכתי ללכת, מתעלמת ממנו בכוונה. הנער בעל האוזניים המחודדות הלך אחרי בהליכה מהירה והשיג אותי. הוא מיהר לעקוף אותי ולחסום את דרכי. 

"מה אתה רוצה??", שאלתי ברוגז. כבר ממש כעסתי, וכל מה שרציתי היה להתרחק ממנו כמה שיותר מהר ולחזור הביתה.

"רק תקשיבי שניה", אמר. "קוראים לי קֵד ואני אלף. הגעתי לכאן מעולם אחר- מפלנטה אחרת, כדי למצוא אותך. בבקשה בואי אחרי", התחנן.

זהו, החלטתי. הוא משוגע. 

אחרי תחינות מרובות ממנו וסירוב מוחלט ממני, הסכמתי לבוא אחריו. רק לבוא. יכול להיות שהסתקרנתי קצת... אני באמת לא יודעת מה גרם לי לבוא אחריו.

קֵד הוביל אותי לסימטה והסתכל מסביב כדי לבדוק שלא עוקבים אחרינו. אחרי כמה צעדים בתוך הסימטה הוא נעצר והסתובב אלי. 

"תעצמי עיניים", אמר. ושוב, שילבתי ידיים ברוגז. 

"רק שיהיה ברור", אמרתי, "אני עדיין לא סומכת עליך. ואני גם לעולם לא אסמוך עליך, לא משנה כמה פעמים תגיד שאתה אלף מאיזו פלנטה אחרת."

קד הזעיף פנים. "המידע הזה הוא- ... טוב, לא חשוב. פשוט תעצמי עיניים לרגע". עצמתי עיניים. לפתע סחרחורת חזקה תקפה אותי, וצנחתי על ברכי. פקדתי על עיני בכח להיפתח, ונאבקתי להעמד. הצלחתי לפקוח את עיני לחרך צר, והתאמצתי להבין מה עיני רואות. ממה שעיני ראו, הבנתי דבר אחד. כבר לא הייתי בסימטה.