זה סיפור שכתבתי בתור המשך של משהו שכתבתי פעם במחברת בשיעור מדעים- המשפטים כתובים בפרק 'קטעים כלשהם'
הקדמה
ספר זה אסור בתכלית האיסור. אין לקרוא אותו בשום אופן.
על כל הקונה או המוצא, נא לזרוק אותו אל מעמקי ליבת האש. תודה על תשומת לבכם, ואל נא תשכחו- שספר זה הוא הספר האסור! קריאה נעימה, כלומר, שריפה נעימה
פרק 1- צרות
להבות, שריפות בכל מקום. עשן צורב עיניים אפף את הבניין. גבורנו התקדם לאיטו, מפלס את דרכו בין להבות האש אל היציאה מהבניין.
בידיו ערסל תינוקת. רק עוד כמה דקות והכל ישתנה, חשב. עליו רק לפעול על פי התוכנית והכל יהיה בסדר.
"היי, אתה!"
גבורנו, בעילום-שם, האיץ את צעדיו. כבר ראה את הדלתות הכפולות, עליו רק לעקוף עוד כמה עמודים...
לבסוף, עם קצת מאמץ, הצליח לצאת מהבניין, תוך התנשפויות וחרחורים.
אבל כנראה שהמזל לא האיר לו פנים, מפני שהאיש אשר שם לב אליו החל לרדוף אחריו.
גבורנו פתח בריצה מחודשת, תוך בדיקה שהכל בסדר עם התינוקת. למה שום דבר לא יכול להתנהל על פי התוכנית? רק חסר לו ש-
בדיוק אז התינוקת החלה לבכות. 'נו, באמת!', חשב. 'רק זה היה חסר לי, עוד צרות'.
הוא האט את ריצתו וניסה להרגיע את התינוקת. "ששש...", אמר ונענע את זרועותיו בעדינות. הבכי שכך מעט. הוא הביט סביבו בזהירות והציץ אחורנית.
'השטח נקי', חשב. 'רק ש... מה אם...?'
'לא!', פקד קול בראשו. אסור לו, הוא חייב לפעול על פי התוכנית. הוא זוכר מה הבוס אמר, מה יקרה אם התוכנית...
הוא נאנח בקול ודילג בקלילות אל עבר מה שנראה כמו קיר לבנים חסום. ברגע האחרון גבורנו עצר. 'מה אם...', הסס.
"אישון ליל! מה אתה עומד שם ככה? תזיז את עצמך ובוא כבר!". גבורנו הסתובב לכיוון הקול. עכשיו אתם בוודאי מבינים שלגבורנו יש שם, אך לא שם רגיל. לכן, אישון ליל לא כל כך אהב אותו. למעשה, הוא שנא אותו. כששאלו לשמו, בדרך כלל היה עונה איזה שם, או משהו כמו: "מה זה משנה איך קוראים לי? תקרא לי איך שאתה רוצה!".
אבל היה מישהו אחד שקרא לו אישון ליל. למעשה היו שניים, אך פה לא היה אפשר לטעות בקול.
"אור-כוכב! אני בא". אחותו הגדולה, אור-כוכב, חיכתה לו מאחורי הדלת המוסתרת בקיר הלבנים. כעבור רגע גילתה אחותו את החבילה אשר החזיק בידו.
"הצלחת! הו, איזו חמודה! אפשר להחזיק אותה?", לפני שהספיק לענות, חטפה אור-כוכב את התינוקת וערסלה אותה בידיה.
"אז, היו בעיות?", שאלה.
"לא ממש, אבל איש אחד ראה אותי".
"הוא עשה משהו?", שאלה תוך עשיית פרצופים לתינוקת.
"רק רדף אחרי," ענה אישון ליל. לפני שהספיקה לענות הוסיף, "אבל כנראה התייאש, או חשב שדמיין."
"אני מאוד מקווה", ענתה אור כוכב ונדנדה את התינוקת שהתחילה לפהק. "אווו, אתה לא רואה כמה היא חמודה?", שאלה אור-כוכב.
"מה חמוד בזה?", שאל אישון-ליל בלי להסתכל. אור -כוכב השכיבה את התינוקת בזהירות בעריסה. "היא נרדמה," קבעה.
"אני רואה ", ענה אישון-ליל והתיישב על הספה השחורה. "מה עכשיו?", שאלה אור-כוכב.
אישון-ליל כבר שאל את עצמו את אותה השאלה. "אני לא יודע", ענה. "כנראה מה שנשאר לעשות עכשיו זה רק לחכות."
אור-כוכב התיישבה לידו. אישון-ליל הביט סביבו, הוא עדיין לא האמין שהוא גר בחור הזה, והתקשה לקרוא למקום הזה 'בית'. חוץ מהספה השחורה והעריסה, בתוך החדר בעל הקירות השחורים היו גם שתי מיטות, ארון בגדים קטן, ומראה שאור-כוכב התעקשה להביא. הייתה גם שידת מגירות אחת, שעליה עמדה מנורה שחורה.
במקום שררה אווירה של קדרות, ותמיד עמד באוויר ריח של עשן. 'זה רק זמני', חשב אישון ליל בליבו.
"גם אני לא אוהבת את המקום הזה", אמרה אור-כוכב. לפעמים היה אישון ליל בטוח שאור-כוכב יכולה לקרוא מחשבות, אך היא כל הזמן הכחישה את זה. עד עכשיו זה קרה רק לו- אולי יש בניהם איזשהו קשר, ואולי אישון-ליל שוב מדמיין דברים. זה כל הזמן קורה לו.
"הלוואי שהייתי יכולה ללכת במקומך, סוף סוף לצאת מהמקום הזה", הוסיפה אור-כוכב.
"הלוואי שהכל כבר יגמר, ונוכל לחזור לחיות כמו פעם", אמר אישון-ליל.
בדיוק אז אישון-ליל הרגיש שמישהו מתקרב, והזדקף במקומו במהירות. גם אור-כוכב הרגישה בזה. "מישהו בא", לחשה. הם קמו בזהירות והלכו על קצות האצבעות לכיוון הקיר השחור, שבו ידעו שהדלת נמצאת. הם הצמידו אוזן לדלת והקשיבו. עכשיו הצעדים נשמעו בבירור.
אישון-ליל ואור-כוכב החליפו מבטים מבוהלים. הצעדים נעו לכיוונם.
YOU ARE READING
עולם החוטים של העולמות
Fantasíaאור. אור לבן. ומתוך האור נוצרות בועות מבריקות ומרחפות בחלל. לפתע בועה אחת מתפוצצת, ונוצר חוט אור קטן. החוט נמתח ונמתח עד האופק, ומתחיל לגדול ולקבל צבע. וכך נוצרים עוד חוטים, עד שהחלל הלבן מתמלא בהם. כל חוט הוא עולם שלם. אני אכתוב כאן כל מיני הת...
