עולם החוטים של העולמות

עיר השלום

הכל שורף, שורף, שורף. העיניים שלי שורפות, החזה שלי שורף, קשה לי לנשום. אני לא יכול לפקוח את העיניים, והכל שורף, שורף, שורף. 

אני מנסה לנשום נשימה עמוקה ומתחיל מיד להשתעל. כבר שכחתי מה זה אוויר נקי. 

אני מנסה לשפשף את עיני השורפות עם גב ידי, אבל הן רק שורפות עוד יותר.

הגרון שלי יבש ושורף, והשיעול הופך עד מהרה להשתנקויות ולנסיון כושל לשאוף אוויר. 

הראש שלי מתחיל להסתובב, וכך גם הרצפה. ברכי פקות ועד מהרה ראשי נח על הרצפה הקשה, גופי שרוע בחוסר אונים. 

לחיי התחילה לשרוף מהמגע ברצפה, וגופי מתחיל לפרקס בפרעות על הרצפה הקרה.

הכרתי מבליחה מספר פעמים, אך לא נאבדת לגמרי. עיני עצומות חזק וידי מונחות בצידי ראשי, מנסות להפסיק את הכאב הלא מרפה.

אני רוצה לצעוק, לצרוח, אך בגרוני היבש והשורף לא נותר שום קול. אני חסר אונים לגמרי.

אני מבין שאלה בוודאי רגעי האחרונים. אין שום סיכוי שאוכל לצאת מהמצב הזה, וגם אם כן הוא ממש קלוש. 

לפתע אני מרגיש את גופי מתנתק מהרצפה הקפואה, אך הוא לא מפסיק לפרקס ולהשתולל. כבר אין לי שליטה על גופי.

אוזני אינן שומעות דבר, אך אני מרגיש את גופי נישא בידי מישהו. לפתע אני מרגיש חום פתאומי על לחיי, אותה לחי שהחלה לשרוף מהמגע ברצפה. ידי נשלחת לשם אוטומטית ומנסה לשפשף את המקום שהתחמם, אך נתקלת בעצם מוצק בדרך ונעצרת.

אני מרגיש את גופי מיטלטל עד שהוא מפסיק לפרקס, ושומע לחישה נלחשת קרוב אל אוזני, אך היא עדיין רחוקה מכדי שאבין את פירושה.

לפתע עיני נפקחות ואני מוצא את עצמי שוכב במיטה זרה בחדר זר, לבד. הוילון מוגף והדלת סגורה. 

אחרי שאני מצליח להחזיר את נשימתי ולהרגיע את ליבי הדוהר, אני דוחף את עצמי בעזרת ידי לדלת הסגורה.

ידי הרועדות תומכות בגופי החלוש, וצמרמורת קור עוברת בי כשרגלי היחפות פוגשות ברצפה הקרה. אך אני לא עוצר שם ועושה כמה צעדים אל הדלת. 

בדחיפה אחרונה אני מגיעה אליה ומיד מנסה לפתוח אותה, אך הדלת נעולה.

אחרי עוד כמה נסיונות שב לפתוח את הדלת אני חוזר אל המיטה הגדולה והרכה וטומן את ראשי בין ידי. 

אחרי כמה התנשפויות וקריאות תסכול אני נעמד בשנית והפעם צועד אל החלון שבצד השני של החדר.

אני מסיט את הוילון ומביט החוצה מבעד לזגוגית בעיר הגדולה ובבנייניה הזוהרים ברקע השמיים החשוכים. 

אני פותח את החלון בכוח בידי החלושות ונשען מעט החוצה, נושם את אוויר הלילה הנקי עמוק אל ראותיי. 

אוויר, כמה התגעגעתי אליך, חשבתי. 

אני מביט למטה כדי לבדוק האם אוכל לצאת דרך החלון, אך הגובה בו אני נמצא מסחרר אותי ואני כמעט נופל.

אחרי זה אני מתרחק מעט מהחלון, ולאחר מסתובב ומתיישב בחזרה על המיטה.

אני נשכב אחורנית בנשיפת תסכול ובוהה בתקרה.

אני לא יודע כמה זמן שכבתי ככה, מביט בתקרה, אך לבסוף אני שומע את הדלת נפתחת. אני לא טורח להסתובב.