עולם החוטים של העולמות

יומן מסעות

לפני צאתי למסע ארזתי תיק ובו שמתי דברים שחשבתי שיהיו שימושיים- כמו פנס, חבל, מצפן ועוד. בין הדברים לקחתי גם את המחברת הזאת, ובו אני מקווה לכתוב את תגליותי. 

היום הראשון

כאשר הגעתי לאי כבר היה ערב. החלטתי להקים מחסה ולהתחיל את שיטוטי באי מחר, בחיפוש אחר זנים חדשים.

בעזרת ענפים ועלים הכנתי את המחסה, ומה שנשאר זה רק להדליק מדורה שתספק מקור אור וחום. אספתי עוד ענפים ועלים והנחתי אותם בערימה. דרך להדליק אש לא היה לי. לקחתי שתי אבנים וחיככתי אותם זה בזה. הם העלו ניצוצות, אבל לא מספיק בשביל שידלק אש. באוויר עופפו חרקים, שהנחתי שהם גחליליות. כמה נחתו על ערימת העלים והענפים שהכנתי, ואז הבנתי שהן כלל לא גחליליות. כשהחרקים נחתו, הערימה נדלקה מיד. בהתחלה הנחתי שהן גחליליות מפני שהן היו חרקים מעופפים זוהרים, וגם היתה להם צורה של גחליליות. אבל גחליליות לא חמות, ובטח ובטח שאין להן אש. חרקי האש המעופפים נראו כמו גחליליות, ולכן החלטתי לקרוא להן גחליליות אש. גחליליות האש עופפו בעזרת כנפיהן, ונראה שהאור שהפיצו מקורו באש הנמצאת בתוך גופן. כשהן עופפו הן השאירו שובל לוהט של אש, וכל מקום שנחתו בו נדלק מיד. מסביבן עופפו גיצים. נראה שהאש כלל אינה מזיקה להן, ושגחליליות האש חסינות אש לגמרי. נזהרתי לשמור מהן מרחק, וצפיתי בהן עד שאחרונת הגחליליות עופפה לה. נרדמתי צופה בשרידי המדורה שלי נכבים לאיטן, וחלמתי על גחליליות האש.

היום השני

קמתי באור הראשון, ולא יכולתי להפסיק לחשוב על גחליליות האש ולדמיין איזה עוד זנים חדשים ומיוחדים יש באי. אחרי שהתארגנתי והתעוררתי לגמרי, החלטתי שהגיע הזמן לחקור את האי יותר לעומק. השארתי את המחסה על החוף, לקחתי את התרמיל שהכנתי במיוחד למסע, והתחלתי ללכת. בדרך נתקלתי בעצים וצמחים, אך לא ראיתי שום זן מיוחד. פקחתי עין לסכנות, דילגתי מעל שרכים, בורות ושורשי עץ בולטים, וחיפשתי סימנים כלשהם לבעלי חיים. לפתע השביל הבלתי נראה שהלכתי בו נחסם על ידי שיח ענק. התלבטתי האם לחזור על עקבותי ולחפש דרך אחרת להמשיך ללכת, כשפתאום שמעתי זמזום. נראה שהוא מגיע ממשהו שנמצא מאחורי השיח הענק. התרגשתי כל כך למשמע צליל החיים, עד שלא חשבתי והלכתי ישר לתוך השיח. למזלי הצלחתי לעבור, רק שיצאתי מהצד השני מכוסה בשרכים, עלים וענפים. החלטתי שהיה שווה לעשות את זה, מפני שבקרחת היער שאליה הגעתי זמזמה להקת- האמת, שלא ידעתי מה הם. הם נראו כמו חרקים. עמדתי בסבלנות באמצע קרחת היער, כשהלהקה סובבת אותי במעופה, עד שאחד מהם נחת על קצה אצבעי. גודלו היה קצת יותר גדול מזבוב ממוצע, אך לגופו היתה צורה של ציפור. היה לו מקור צר, ארוך ומחודד. כנפיו הדקות והשקופות יכלו לנופף במהירות אלף קמ''ש, עד שנראה שיש לו לא אחד, אלא מאה זוגות כנפיים זעירות. זנבו היה פלומה רכה וקטנה של נוצות בגוונים. צבעי הציפורים נע בן כחול לירוק. האחד שנחת על קצה אצבעי היה כחול, ונוצות זנבו היו כחולות וירוקות. עיניו נצצו בזהב. משקלו היה כל כך קטן שלא הרגשתי אותו בכלל. הוא נופף בכנפיו הדקות והשקופות בצבע טורקיז, ועף בחזרה ללהקה. המשכתי להתבונן בהם זמן-מה, עד שהבחנתי באחת שנראתה שונה. חיכיתי עד שנחתה על ענף, והתבוננתי בה מקרוב. היא היתה גדולה יותר מהאחרים, בערך בגודל גולה. היא בלטה לעיני בשל צבעיה- צבעי אש. ראשה הקטן היה עטור נוצות אדומות, בטנה צהובה ועל גבה נוצות כתומות. בזנבה היו נוצות בכל צבעי האש- צהוב, כתום ואדום- עד שנראה כמו להבה קטנה. עיניה- עיני שקד זהובות- היו באותו צבע כמו לזה שנחת על אצבעי. היא ניפחה את חזה הזעיר ועופפה. היא לא הצטרפה אל הלהקה- הלהקה הצטרפה אליה. זוהי המלכה, הבנתי. החלטתי לקרוא לזן הזה של הציפורים הזעירות 'ציפוריות'. הציפוריות עופפו בעקבות מנהיגתן, ויצרו צורות מדהימות באוויר, בתיאום מושלם. נופפתי להם לשלום כשעפו מקרחת היער, אחרי שסיימו לשתות מכל הפרחים הסגולים שהיו שם. אבקנים זהובים עופפו באוויר, ולמקום היה מראה מהמם. הפרחים הסגולים היו קטנים כמו הציפוריות, וגדלו בקבוצות שהזכירו לי פריחה. מקרוב הפרחים היו יפים מאוד- עלי כותרת בגוונים של כחול וסגול, ובמרכז לבן שהקיף את האבקנים הזהובים של הפרח. יצאתי מקרחת היער, תוך כדי מבט בשמש. השמש היתה בדיוק מעלי- מה שאומר שכבר צהריים. הייתי הרבה זמן בקרחת היער, ובזבזתי זמן מיותר. המשכתי בדרכי, תוך כדי שהאזנתי ליער, בחיפוש אחר בעלי חיים כלשהם. 

יותר מאוחר ביום השני

לא מצאתי עוד זנים מיוחדים של בעלי חיים- סתם חרקים קטנים ומשעממים כמו יתושים, וכמה זיקיות רגילות למראה. חזרתי למחסה בחוף שהקמתי בלילה הקודם. עוד כמה שעות השמש תשקע. האי הזה הרבה יותר גדול משחשבתי. 

מסוכן ללכת ליער בלילה, אבל מצד שני יכולים להיות כמה זנים מיוחדים שאפשר למצוא רק בלילה. התלבטתי, אך בסוף החלטתי שהסיכון לא שווה. אם אפגע- כל מה שגיליתי יהיה לשווא. שכבתי על גבי על החול הרך, וצפיתי בשמש השוקעת בין גלי הים.