עולם החוטים של העולמות

רוחה של הרמוני

בכפר אגדלוואיד שבקצה אדמת רכס השועל (לעיתים נראו שם להקות שועלים), בבקתת עץ קטנה ורעועה, שכב כלב. הכלב שכב על שטיח סרוג ביד מול האח. אור הלהבות המרקדות השתקף בעיניו הזקנות. בדרך כלל, כשהיה צעיר, היה הכלב מלא מרץ. אבל בימים האחרונים לחייו הוא הירבה לרבוץ. על הכלב הסתכלה ילדה. היא נראתה כבת שנתיים, אבל מובן שהיתה גדולה הרבה יותר. עברו כבר כמה שנים מאז שאימה, שלא יכלה לגדל אותה עוד, זרקה אותה מצוק אל עבר הנהר והסלעים שבקרקעיתו. הילדה לא היתה ממשית, אבל היו לה שיער חום-ערמוני חלק ועיניים גדולות ועצובות, מוקפות פלומה של ריסים ארוכים. היא לבשה שמלה לבנה פשוטה ונעלה נעליים קטנות וחמודות. הילדה והכלב חיכו למשהו בלתי נמנע- למוות. וכך זה היה בדקות האחרונות. הילדה צפתה בגופו של הכלב רפה, באור שבעיניו כבה, ובנשמה העולה ממנו. הנשמה היתה גדולה, עגולה ולבנה כמו פנינה, והיתה גדולה יותר מכף ידה הקטנה של הילדה. היא הבהיקה וזהרה. הילדה התקדמה ותפסה את הנשמה בשתי ידיה. היא קירבה אותה אל שפתיה ונשקה לה לפרידה. "דרך-צלחה", אמרה, ונתנה לנשמה לעוף אל-עבר השמיים.

 הכלב היה שייך לילד טוב-לב אחד בשם בילי סמית'. הילדה לא אהבה להיות כלב, אבל חשבה גם שלא מגיע לילד טוב-הלב לאבד ככה את חברו הטוב ביותר והיחיד. לכן, היא נכנסה אל גופו השוכב של הכלב, בכוונה להיות חברתו של בילי בדמות כלב. הכלב קם בקפיצה מהשטיח והחל לדדות ברחבי החדר. הילדה התרגלה מהר לדמותה החדשה, אבל הכי היה לה קשה להתרגל להליכה. בשביל זה יש את האינסטינקטים של הכלב, שעדיין נמצאו שם ועזרו לה לדעת כמעט הכל על 'חייה' החדשים. דלת הבקתה נפתחה בחריקה. בילי סמית' נכנס. בילי היה ילד נמוך ושמנמן, עם שיער בצבע שוקולד סבוך, לחיים שמנמנות וורדרדות ונמשים, בעיקר על אפו. בילי חשב שימצא את כלבו רובץ על השטיח, כמו שעשה בימים האחרונים, והופתע לגלות שכלבו קופצני ועליז מתמיד. הוא שיכנע את עצמו שכלבו חלה במחלה כלשהי, ושעכשיו הבריא. בילי קרא לכלב בשמו. "באדי!" לפי האינסטינקטים של הכלב, הילדה הבינה שזה שמו של הכלב. היא קיפצה סביבו ונבחה בהתרגשות.

הימים חלפו. בימים היא טיילה סביבו, ומפני שבתור רוח היא אף פעם עוד לא ישנה, כשהיה הזמן של הכלב לישון, היא עזבה את גופו והשגיחה על בילי בשנתו, וכך נראה שהכלב ישן. למעשה, בילי חשב שכשבאדי ישן, הוא נראה יותר מת מישן. בילי לא יכל לא להרגיש בשינויים שבכלב שלו. כשישן, הכלב שלו כבר לא נחר, זע בשנתו או רייר על השטיח.

 בוקר אחד בילי קם ונבהל כשראה ילדה קטנה מסתכלת עליו. היא נראתה כבת שנתיים. בילי החליט שהוא עדיין ישן, כי איך יתכן שהילדה באמת נמצאת כאן? הוא נגע בלחייה של הילדה כדי לראות אם היא מציאותית. ידו, כמובן, עברה דרך לחייה כמו שעברה דרך רוח חורפית. הילדה צחקה מהחרדה שעלתה על פניו. בילי נרגע והתיישב על מיטתו כשבמוחו מתרוצצות שאלות. פתאום, הילדה נבהלה. כבר שנים שאף אחד לא ראה אותה. היא כבר התרגלה למבטים ולאנשים החולפים דרכה, ועל ההתעלמות של האנשים ממנה בכללי. כבר שנים שאף אחד לא הסתכל עליה ככה, כמו שבילי עשה עכשיו, כאילו הוא באמת רואה אותה. היא פתחה את פיה להסביר, במחשבה שהוא לא שומע אותה. היא התחילה עם הבשורות הקשות. "הכלב שלך מת" אמרה. "אני יודע" ענה. כשראה את עיניה נפערות צחק. "מרגע שמת ידעתי. אני חושב שפשוט לא רציתי להודות על כך, והעדפתי להאמין שהוא עדיין כאן איתי." הוא השפיל את מבטו. "אבל זה לא מגיע לו. הוא צריך קבורה ראויה, הוא היה כלב טוב." הילדה התעשתה במהירות. "טוב, אז לך לקבור את הכלב." ולהפתעת בילי התפוגגה ונעלמה. נראה היה לה שהיא הבינה כיצד עושים זאת, ומההבעה של בילי הבינה שזה עבד, וחייכה. 

בילי מיהר וקבר את הכלב 'קבורה ראויה', כולל טקס קבורה. בטקס נכחו לא יותר ממנו ומסבתו, שאיתה גר בבקתה. מיקום הקבר היה בחצר הצמודה לבקתה, שהיתה מוזנחת ולא מטופחת, ולא הכילה יותר מפיסת אדמה ריקה (שעכשיו כללה קבר). כל מה שנשאר לבילי לעשות היה להבין מיהי ומהי הילדה שראה, ואם לא דמיין אותה. בשביל זה הוא חזר לבקתה, התיישב במיטתו והביט למקום שבו נראתה הילדה הקטנה לאחרונה. הוא היה די בטוח שהיא 'רוח' כמו ה'רוחות' שמסופרות באגדות. אבל אם הוא רוצה לדעת, יצטרך לשאול אותה בעצמו. הוא התחיל לשרוק מנגינה של שיר מוכר, והמציא מילים לשיר שאולי יעניין את הרוח הקטנה. 

"ילדה קטנה כבת שנתיים

גדולות ועצובות לה העיניים

דמעותיה עגולות כפנינים

והיא כה רכה בשנים."

הילדה הופיעה.