עולם החוטים של העולמות

שמש- איך קרה שנפלתי מהשמיים (חלק ב')

בואו נחזור רגע אל ההתחלה. שמי להב, ועד לא מזמן גרתי על השמש. מטרתם של האשנים היא לשמור על איזון יקום העד, ולכן לאשנים תמיד היתה בעיה: איך להיכנס אל העולמות שביקום העד כדי לשמור על האיזון. אז עד שהם יצליחו למצוא דרך, הם פקחו עיניים מלמעלה וחיפשו דברים קטנים שאולי יוציאו את יקום העד מאיזון. אבל להסתכל על הכל מלמעלה ולהסתכל מקרוב זה לא אותו דבר. איך תכננו להגיע אל העולמות? פשוט מאוד. יש כמה סוגים של אש. יש את אש החיים- אש טהורה, שממנה אנחנו עשויים. לכל אחד יש אש חיים משלו, ואם היא תיכבה אנחנו נמות. לכל סוג של אש יש מרקם, צבע ותכונות שונות. בזכות סוגי האש אנחנו יכולים להתחפש לכל אחד מהחיים בכל העולמות. האשנים תמיד האמינו שיום אחד הם יצליחו להגיע אל העולמות, לכן היינו צריכים ללמוד הכל על העולמות האלה כדי שנוכל לשרוד שם אם זה באמת יקרה. החוק הראשון בהישרדות שם זה לעולם לא לחשוף בפני אף אחד מי אנחנו באמת.

***

זה היה עוד יום רגיל. הלכתי אל בית הספר. בדרך עשן הגיע אלי בריצה. עשן הוא אשני קטן, שאבא שלו אחראי על פרוייקט מיוחד שאולי יעזור לנו לקדם את המטרה שלנו. אבא של שן הקטן ועוד כמה פועלים עובדים על יצירת סוג חדש של אש. לאש יש סוגים רבים, ואנחנו בטוחים שעדיין לא גילינו את כולם. לכן יש מדענים שעובדים על יצירת סוג נוסף, בתקווה שהסוג הזה יעזור לנו להגיע אל עולמות יקום-העד.שן הקטן תפס את ידי, וכאשר אש החיים שלו נוגעת בשלי, משך אותי אחריו. "לאן אתה לוקח אותי, שן הקטן?", שאלתי בעוד עשן קיפץ בהתרגשות. "את צריכה לראות את זה," אמר. "אבא חושב שהוא הגיע לפריצת דרך".

"באמת?", שאלתי. אתם מבינים, האשנים עובדים על דרך להגיע אל העולמות מאז שאני זוכרת את עצמי, וגם לפני. כלומר הרבה מאוד זמן. ולמרות שאנחנו מצפים שזה יתקדם לאנשהו, לראות את זה קורה זה לא משהו שחשבתי שאני אראה.בכל מקרה, שן הקטן הביל אותי למפעל של אבא שלו, איפה שהוא עובד על יצירת האש החדשה, שהיה מגודר בחומת אש מסוג קשיח (דומה לסוג האש שנשתמש כדי להסוות את עצמנו). "תראי! תראי!" שן הקטן הצביע למעלה, מעבר לחומה. "מה יש שם?", שאלתי, "הם גילו משהו?" שן הקטן הוביל אותי אל מקום בחומה שהאש היתה חלשה יותר; פרצה בחומה. הוא סימן לי להיכנס לפניו, אבל לא הסכמתי. "אם לא תגיד לי מה יש שם, אני לא נכנסת!" אמרתי בתקיפות. שן הקטן חייך במסתוריות, "זאת הפתעה. את תראי". נאנחתי בדרמתיות אבל נתתי לו לדחוף אותי פנימה. יצאתי מהצד השני, והתרגשות והלם געשו בי. אף פעם לא ניסיתי לדמיין מה הם באמת עושים שם, ואיך זה נראה. בתוך המתחם בערה אש סגולה כהה בעיגול מושלם, ומסביבה עמדו פועלים שהוסיפו לאש חומרים, דירבנו אותה להשתנות, וכתבו הערות בפנקסיהם. האש הסגולה היתה כל כך מהפנטת. היא בערה בגווני סגול ושחור, ונדמה לי שגם ראיתי כמה כחול ואולי אפילו ירוק. פתאום הבנתי כמה מסוכן היה לבוא לכאן. הפועלים לבשו משקפי בטיחות, ואני הייתי חשופה לגמרי. הסתובבתי כדי לחזור, אבל גיליתי ששן הקטן לא עבר אחרי. הפרצה בחומה נעלמה, ובמקומה עמדה אש מוצקה ועקשנית, שהתנגדה לי בכח ולא נתנה לי לעבור. מאחורי שמעתי את האש הסגולה המיוחדת מפצפצת, קוראת לי להתקרב. הסתובבתי לאט, וברגע שעיני נחו על האש, שכחתי מכל דבר אחר. כל מה שרציתי היה להתקרב אליה, להרגיש את חומה. לתקשר איתה. להבין אותה. הרגשתי שהאש קוראת לי להתקרב, ועשיתי צעד. ואז עוד אחד. שמעתי במעומעם את הפועלים קוראים בקול את הסבריהם אחד לשני, כלל לא שמים לב אלי.

"אש הכח תשחרר פרץ כח אדיר שתוכל להעיף אשני בודד, אולי אפילו עד לאחד העולמות. נצטרך למצוא דרך לרכז את הכח שלה ולהגדיל אותה, כדי שבמקום לשלוח אשני אחד בכל פעם, היא תוכל לשלוח צוות שלם של אשנים מנוסים. נראה שסוף סוף הגענו לפריצת דרך"

'אש הכח' חשבתי. השם התאים לה, תיאר אותה במדויק. היא יכולה לשלוח אשני אל אחד העולמות? היא בוודאי חזקה מאוד. המשכתי להביט בה מהופנטת והתקדמתי עוד צעד. ואז עוד אחד. סגרתי במהירות את המרחק שנשאר, והושטתי את ידי, להוטה להרגיש את אש הכח על ידי אש החיים החשופות שלי. לא שמתי לב שהפועלים כלל לא נגעו בה, אלא רק דרך כפפות. והם גם לא הסתכלו עליה, אלא רק דרך משקפי המגן. במבט לאחור, אני מבינה שלזה נועדה החומה: למנוע הפרעות לעבודתם של הפועלים, וגם להגן על אלה שלא לובשים אביזרי מגן. אבל ברגע זה, היתה רק מחשבה יחידה במוחי: לגעת באש. וזה בדיוק מה שעשיתי. זה הדבר האחרון שאני זוכרת לפני שהשתגרתי אל החלל, לא מוכנה בכלל, אל העולם השליו והממלכות החיצוניות.