עולם החוטים של העולמות

חלומות

והנה אנחנו שוב, עומדים באמצע שום דבר, בתוך ריק שחור וגדול. מי זה אנחנו? אני והוא. מי זה הוא? באמת שאין לי מושג, אבל ממש מתחיל כבר להימאס לי מכל החלומות המטופשים האלה, שבהם אנחנו עומדים בשום מקום, ועושים בדיוק שום דבר. ואחרי שאנחנו מסיימים לעשות שום דבר במשך נצח (בערך) החלום נגמר ואני מתעוררת. כל לילה אותו חלום, רק שבכל לילה החלום נמשך יותר זמן ולאט לאט יותר פרטים מתחילים להתבהר. למשל, בחלומות הראשונים היה נדמה לי בכלל שאני נמצאת לבד, ולאט לאט התחלתי לראות את הצללית שמאוחר יותר הפכה להיות 'הוא'. הפעם נדמה לי שכמעט הצלחתי לראות את צורת פניו ושערו. שמתי לב גם שהפעם אפשר לראות שאנחנו עומדים על בימה כלשהי, ולא סתם על ריק בשום מקום. אחרי זמן שבהחלט היה ארוך יותר החלום נגמר ואני מתעוררת סוף סוף. זה הלילה העשירי מאז החלום הראשון. תמיד אחרי החלומות החשוכים ואפופי הצללים האלה האור שמסתנן מהחלון אל חדרי נדמה בוהק מדי, ולוקח לי כמה רגעים להתרגל אליו. אחרי שעיניי מפסיקות לכאוב אני פותחת בהתארגנות בוקר של עוד יום רגיל ושגרתי. יש היום משהו מיוחד? הממ... מבחן במתמטיקה? איזה כיף לי, זה בדיוק מה שהיה חסר לי. באנחה קלה אני סוגרת את המחברות שמונחות פתוחות על שולחני מהערב הקודם, ובהם החומר למבחן. לא הספקתי ללמוד הכל, ואני ממש לא מרגישה מוכנה, אבל אני דוחפת אותם לילקוט. תמיד נראה שאין מספיק זמן ללמוד, כי כשנזכרים כבר מאוחר מדי. אבל מה אכפת לי? זה בסך הכל עוד מבחן במתמטיקה.

אני הולכת אל בית הספר. שאר היום עובר כרגיל, חוץ מהמבחן במתמטיקה שבוודאות נכשלתי בו, אבל כמו שאמרתי קודם, לא אכפת לי. למעשה אני יודעת את החומר, אני פשוט בכללי לא טובה במבחנים. בשאר השיעורים אנחנו לא לומדים שום דבר חשוב, אבל יש מצב שהיום הזה לא בזבוז אחרי הכל. בהפסקת האוכל חברתי הטובה לירי ואני מתיישבות בשולחן הקבוע שלנו בקפיטריה. אנחנו מפטפטות בינינו, ואני מנסה להסיח את דעתי מהחלומות ובשום אופן לא לחשוב עליהם. אבל ללירי יש יכולת כמעט על-טבעית לדעת מתי אני לא באמת מקשיבה לה. "קרה משהו?" היא שואלת, ואני מכחישה נמרצות שמשהו מטריד אותי. אנחנו עוברות לדבר על נעליים (נושא מעניין, נכון?), אבל זה לא נמשך הרבה זמן. "את בטוחה שאת בסדר?" לירי שואלת שוב. "למה את חושבת שאני לא אהיה?" אני שואלת ונאבקת להדוף את המחשבות על החלומות, שנאבקים בכח בחזרה. בסוף אני מצליחה, ואני מחייכת חיוך שאולי בעוד כמה זמן יהפוך להיות אמיתי. לירי מחליטה שהכל בסדר, או, לפחות, להתנהג כאילו הכל בסדר, ועד סוף ההפסקה היא לא מטרידה אותי שוב בשאלות כאלה. אבל כשנשמע הצילצול המכריז על סיום ההפסקה, לירי רוכנת אלי ושואלת שוב: "בטוח בטוח שהכל בסדר?".

אני מהנהנת בשפתיים קפוצות, והיא מהנהנת בחזרה בפנים רציניות והולכת אל השיעור הבא שלה. היום נגמר בלי עוד הטרדות מהחלומות (למזלי), ואני הולכת בדרך הביתה לצד לירי בדילוגים וקפיצות, וגם, לשמחתי, בחיוך אמיתי הפעם. אני מפטפטת בעליזות, ולירי נראת רגועה יותר, למרות שהיא בטבעה ילדה לחוצה.

אנחנו מגיעות להתפצלות. אני נפרדת מלירי שהולכת בדרך שמובילה לבית שלה, ואני ממשיכה בדרך שמובילה לבית שלי. אני עדיין לא מצליחה להפסיק לחשוב על החלומות. בבית מקבל את פני ברני, כלב גדול ושעיר בצבע לבן עם כתמים שחורים, ועוד כתם גדול על אוזנו. ברני מקשקש בזנבו ונובח, ואני מתכופפת ללתף אותו. אני עולה אל חדרי, דוחה את שיעורי הבית לאחר כך. אני נשכבת על המיטה, בוהה בכוכבים המצויירים על התקרה. אני שומעת את אמי קוראת לי מלמטה, ויורדת לאכול ארוחת ערב.

בסופו של דבר אני שוכבת מוכנה לשינה במיטה. אני קוראת ספר עד שאני מרגישה עייפה מדי, אז אני מניחה אותו על השידה שליד המיטה ועוצמת את עיני. אבל השינה לא באה בקלות, ולכן אני ממשיכה להתהפך במיטה ומרגישה כמו מטומטמת. אני מבינה שכנראה הלילה אני כבר לא אישן, ובדיוק כשאני מחליטה לקום וללכת לשתות כוס מים, אני נרדמת. אני מגלה שאני שוב נמצאת באחד החלומות המטופשים האלה, ומתחרטת שבכלל רציתי לישון מלכתחילה. נשמע כאילו החלומות צוחקים עלי, 'באמת חשבת שתצליחי להיפטר ממנו בקלות כזאת?'. 

אני נושמת עמוק, מנסה לסלק את הרוגז, וסורקת את הסביבה. רק אז אני מגלה שהנוף בחלום שונה מאוד ממה שחשבתי. כבר אין חושך. אין 'ריק'. אני עומדת על בימה לבנה בחדר עגול, שיוצאים ממנו הרבה מסדרונות לכל הכיוונים. יותר מדי מסדרונות. והיה גם ה'הוא', שעכשיו היה נער בערך בגילי, עם שיער חום שנופל על עיניו החומות. הוא גבוה ממני, ולובש מכנסיים קצרים וחולצה מכופתרת. אני מקווה שלא הוא בחר את הבגדים האלה. הנער משלב את ידיו ברוגז ומזעיף את פניו. "סוף סוף נזכרת להגיע?", הוא שואל.