עולם החוטים של העולמות

האישה ובית הילדים

אני מתעורר בחדר זר. אין לי מושג איפה אני או איך הגעתי לכאן. מסביבי מתחילים להתעורר ילדים שכמוני גם נמצאים בחדר הזה. אני קולט מזווית עיני דלת, וממהר לקום וללכת לעברה. אני מנסה לפתוח אותה, אך היא נעולה. 

אני חוזר בכעס לפינה בה התעוררתי ומתיישב. נראה שלילדים הנוספים שנמצאים בחדר הזה יש מושג בדיוק כמוני איפה אנחנו. הם מביטים סביב בתמיהה, ולא נראה שמישהו מאיתנו מכיר את המקום או ילד נוסף.

לפתע נשמע 'קליק' מכיוון הדלת והיא נפתחת בחריקה. כל הילדים, ואני איתם, מעבירים את מבטם אל דלת העץ הפתוחה. כמה ילדים זוחלים לאחור בחשש ונצמדים אל הקירות.

בפתח עומדת אישה גבוהה, בעלת שיער חום קצר ומתולתל, וחיוך רחב. היא לובשת שמלה שחורה ארוכה בעלת צווארון גבוה, ונועלת נעלי עקב גבוהות. אני לא יודע אם לחבב או לשנוא אותה. 

האישה סופקת כפיים וסורקת את החדר במבטה המחויך. כשהוא מגיע אלי אני מחזיר לה מבט עוין ומתכווץ במקומי.

"בוקר טוב לכולם," אומרת האישה בקול גבוה. "קדימה, תסתדרו בשורה ובואו אחרי". קולה המצווה לא נותן מקום להתמרמרויות, וכולם ממהרים להתמקם בשורה. אני מחליט לזרום איתם ונעמד מאחורי ילד גדול אחד, במילא אוכל לברוח בשנייה שארצה. ואולי אקבל כאן אוכל בחינם, מי יודע?

האישה מוליכה אותנו אחריה מחוץ לחדר, במורד המדרגות ואל מבואה שהרבה יותר גדולה מהחדר בו התעוררנו. 

המבואה מלאה ילדים מכל הגילאים שיושבים באופן מפוזר על הרצפה, והאישה מסמנת לנו להצטרף אליהם. הילדים נראים חוששים ומפוחדים כמונו, מסתכלים לכל העברים ובוחנים את המקום.

אני מתיישב על הרצפה באיזו פינה כדי לא למשוך תשומת לב. אני שונא תשומת לב. האישה, כמו קודם, נעמדת לפנינו בעקביה הגבוהים וסורקת את כולנו במבטה. החיוך נעלם מפניה והיא נראית לפתע רצינית.

"למקום בו אנחנו נמצאים קוראים בית הילדים, וכאן תישארו. אני אטפל בכם ואלמד אתכם.

"אני יודעת כמה כל אחד מכם מיוחד, וכאן לא תצטרכו לשמור על הדברים שמייחדים אתכם בסוד. כאן תהיו מוגנים כמה שאפשר, אני אגן עליכם. בית הילדים נוצר בשבילכם."

ילד אחד מרים את ידו והאישה נותנת לו את רשות הדיבור. "איך הגענו לפה?", הוא שואל. גם אני רוצה לדעת, ונראה שעוד ילדים.

האישה מחייכת חיוך רחב וחושף שיניים ואומרת, "אני לא יכולה לגלות". אני נאנח. לא ציפיתי ליותר.

"ומה אם אני לא רוצה להישאר? אני יכול ללכת הביתה?" אני שואל, לא טורח להצביע. אני רוצה להראות לה שלא אכפת לי. להפתעתי, האישה מסתכלת עלי בחיוך מלא רחמים. רחמים? אני לא צריך את הרחמים שלה.