עולם החוטים של העולמות

החבר הכי טוב/החבר הכי טוב שלי

נשמע הצלצול, ויצאתי מהכיתה. אין לי הרבה חברים (טוב טוב, אין לי חברים בכלל) אז לא התמהמתי הרבה ויצאתי מבית הספר. בדרך עשיתי עיקוף, אני אוהבת ללכת בדרך הארוכה. היא עוברת ליד הכניסה לכפר, ושם מתחיל היער. אני תמיד מקווה שאתקל בחיות. אני אוהבת חיות, מאוד, אבל ההורים שלי אף פעם לא הסכימו לי לגדל שום חיית מחמד. אז כדי להרגיש יותר 'מחוברת' אליהם, הדרך שלי זה לעזור להם. אני תמיד מקווה להיתקל בחיה שזקוקה לעזרתי, ואז כמובן שאעזור לה. הגעתי לכניסה לכפר, ועצרתי לרגע, מקווה שיתמזל מזלי לראות איזה חיה- אולי סנאי, או קיפוד, או צב. לפתע ראיתי קצה של זנב אדום מבצבץ מבין השיחים- ומיד נעלם. זאת לא הפעם הראשונה שראיתי כאן חיות, אבל זה לא קורה הרבה. לכן הלכתי בשקט לכיוון המשוער שאליו החיה ברחה, ושם ראיתי אותו. והוא היה כזה חמוד!

בין השיחים עמד שועל קטן על ארבע רגליים קצרות, פרוותו האדומה סומרת. על אפו היה כתם לבנבן קטן, והוא הביט בי בזוג עיני שקד גדולות. לא התאפקתי, והתכופפתי ללטף אותו. אצבעותי עברו בפרווה האדומה הרכה, ומיד חטפו זרם חשמלי חזק, כמו חשמל סטטי. ההרגשה נמשכה רק רגע, ובכל זאת זה היה נדמה כמו נצח. השועל נשא רגליו וברח. 

קמתי, נעמדת על רגלי, והמשכתי ללכת בדרך אל ביתי. מוחי נדמה ריק ממחשבות, ורגלי הובילו לבד. כשחזרתי לעצמי, מצאתי את עצמי עומדת בתוך חדרי. חלצתי נעליים ונשכבתי על המיטה, מביטה על התקרה. אימי קראה לי לבוא לאכול. ירדתי מהמיטה ודחקתי את האירועים האחרונים לפינה במוחי, כדי שאוכל להרהר בזה אחר כך.

}(^•_•^){🪽

שוטטתי מסביב לכפר, נזהר להישאר מתחת לשיחים וצמחים. הפרווה האדומה שלי לא תרמה להסוואה. הגעתי לחלק שבו אני הכי צריך להיזהר- היציאה מהכפר- אבל תחושות ההרפתקנות והחופש דירבנו אותי. הסתכנתי ורצתי מהר, משתדל לשמור על כמה שיותר שקט, אבל חוש הריח שלי אמר לי שנתפסתי. 

קפאתי במקום. כל חושי הורו לי לברוח, אבל לא יכולתי לזוז מרוב פחד. שמעתי צעדים ורשרוש, והרגשתי משהו מתחכך בגבי. רטט עבר בפרוותי, אך הוא נמשך רק רגע. מיד נשאתי רגלי וברחתי, רץ למחבוא שהפך להיות מקום משכני. 

הלילה ירד. שכבתי במחבוא, מאזין לצלילי הלילה. עצמתי עיני וניסיתי לישון. אך משהו הפריע לי. משהו בלתי מוסבר, כאילו קרא לי ולא נתן לי לישון. המשהו הזה דחף אותי קדימה, אל כפר בני האדם, ואל הילדה שכמעט תפסה אותי.

ואז הבנתי. משהו השתנה באותו רגע קצר של מגע. כשידה של הילדה התחככה בגבי, נוצר חיבור. בינינו. יכולתי להרגיש אותו. והחיבור הזה קרא לי, אל הילדה. 

אבל... בני אדם הם מסוכנים, ניסיתי לשכנע את ה'חיבור', את הדחף, בהגיון. בגלל בני האדם, אני נמצא כעת לבד. לבד מהלהקה שלי. לבד מההורים שלי. לבד מהאחים והאחיות שלי. אבל בזה ה'דחיפה' ניסה לשכנע אותי. הוא דחק בי, שבזכות החיבור לבת האדם, כבר לא אהיה לבד. כבר לא אהיה בודד.

לבסוף הרגשתי בשינה מתקרבת, בעודי דוחה את תעלומת ה'חיבור' המסתורי למחר. 

מחר. מחר כבר נראה. ואולי כל זה היה בעצם חלום?