עולם החוטים של העולמות

סיפור במיוחד למי שאוהב סוסים

"קורי, חזרי הנה!", קראתי.

קורי רק צחקקה והתחבאה בין העצים. עמדתי באמצע החורשה, משחק תופסת עם קורי כמו בכל יום. 

קורי- קיצור של קת'רין- היתה אחותי הקטנה והמעצבנת. לאימנו לא היה כל כך זמן לטפל בנו, לכן היא הטילה עלי את התפקיד להשגיח על קורי. זה היה יכול להיות פשוט אילו רק היתה מפסיקה לברוח ממני.

"קורי, חזרי!" קראתי שוב. התחלתי לרוץ אחריה בין עצי החורשה, אך היא רק מצאה עצים חדשים להתחבא מאחוריהם. 

התעצבנתי, שילבתי ידי ברוגז, והכרזתי "אם לא תחזרי הנה, אגיד לאמא כמה מעצבנת את!". קורי הציצה מאחורי עץ והוציאה לי לשון.

חשתי את פרצופי מאדים מחוצפתה וידי נקפצו בזעם. "אשאיר אותך כאן לבד, שחיות היער יטרפו אותך!"

"אתה לא תעז!", אמרה קורי, אך יכולתי לראות כי היא מפחדת. חייכתי בזלזול, יודע כי ניצחתי, והסתובבתי ללכת.

"לא!", קראה קורי, ורצה לחסום את דרכי. מיד התנפלתי עליה, תופס אותה בשתי זרועותי, בעוד קורי בועטת ומתחילה לבכות. 

"תפסתי אותך! ניצחתי!"

"זה לא הוגן!", התבכיינה קורי והמשיכה לבעות. משכתי אותה בידה וגררתי אותה אל הכפר שלנו. 

כאשר גדר הכפר נראתה באופק, מצב רוחה של קורי השתנה מיד, והיא מיהרה לקפוץ ולהשתחרר מאחיזתי.

"אני אגיע ראשונה!", קבעה כשפתחה בריצה אל הכפר ומשם אל בקתת העץ שלנו. רצתי אחריה, נחוש לא לאבד אותה שוב, אך כשהגעתי אל כניסת הכפר נעצרתי. קורי לא נראתה בשום מקום.

"קורי! קורי, היכן את?", קראתי, אך עדיין לא נראה כל זכר לקורי. 

לפתע שמעתי קול שהשכיח ממני זמנית את קורי והתנהגותה המעצבנת.

ממקום קרוב נשמע קול געייה, ואחריה נשיפה. מישהו נמצא בצרה.

הלכתי בשקט על קצות אצבעותי, וניסיתי לפענח מהיכן הגיע הקול. התקרבתי עוד ועוד, כשמצאתי... סייח.

פרוותו היתה שחורה, אך היה לו כתם לבנבן על המצח. רגליו הארוכות והמגושמות היו מקופלות בכריעה על הקרקע, ונראה שהסתבך ברשת עשויה צמחייה. הסייח היה תקוע.

הסייח הבחין בי מתקרב והחל להתנשף בבהלה. התקרבתי בזהירות- עדיין על קצות האצבעות- התכופפתי בעדינות, ומיהרתי להתיר את רשת השרכים מהסייח המסכן. 

כאשר הסייח כולו הותר והיה חופשי, מיהרתי להתרחק אחורנית, לא מסיר את עיני מהסייח השחור.

הסייח נעמד על רגליו בגמלוניות וניער את פרוותו השחורה משאריות הצמחייה. הוא הביט בי במבט של הכרת תודה, וצנף בשקט. 

התכופפתי- לא יכול להתאפק- וליטפתי את מצחו וקצה חוטמו, בדיוק היכן שהיה הכתם הלבן. הסייח הקטן חיכך את חוטמו בכף ידי, ומפי נפלט קול צחקוק. 

במעט צער, הסרתי את ידי מחוטמו ופניתי ללכת בחזרה לכפר. אחרי כמה צעדים נשמע מאחורי קול צניפה. 

הסתובבתי וראיתי את הסייח, מדדה על רגליו בעקבותי. דחפתי אותו בעדינות אחורנית, מנסה לסמן לו להמשיך בדרכו, אך הוא המשיך ללכת אחרי בעקשנות.

עברתי בפתח הכפר, והסייח נכנס אחרי. 

ניסיתי לדבר אליו, אולי כך יבין. "לך לדרכך והפסק לעקוב אחרי. בוודאי אימך מחכה לך היכנשהו". הסייח עצר והטה את ראשו. לרגע קיוויתי כי הבין את דברי ויפסיק לעקוב אחרי ופניתי ללכת אל הבקתה, אך כשהסתובבתי הסייח עדיין היה שם, נוקש בפרסותיו הזעירות בקרקע. 

נאנחתי והחלטתי לחזור אל הבקתה- אימי בוודאי כבר דואגת לי- ולהשאיר את בעיית הסייח לאחר כך.

וכך הלכתי ברחבי הכפר, כשסייח שחור וגמלוני עוקב אחרי ומסרב להרפות.