Revenge

פרק 8- מטרופולין

-נקודת המבט של אביאל-

ישבתי במשרד שלי, הרחק מכל הרעש של המועדון שהיה מתחתיו.
ה״מטרופולין״ היה בין המועדונים המצליחים ביותר בעיר, המונים הגיעו אליו, גם מחוץ לעיר.

ידעתי תמיד את מי להביא, איזה דיג׳יי שהיה חייב לי טובה, הצלמים הכי טובים, ידעתי לתמחר טוב את המשקאות ודאגתי שהברמנים שלי יהיו עם הכי הרבה שואו שאפשר.

וזה עבד, כל זה עבד, המקום היה עצום אבל כל סוף שבוע הוא התמלא עד אפס מקום, כנראה שאנשים אהבו להרגיש כמו סרדינים.
אני לעומתם לא יכולתי לסבול את התחושה של אנשים שנדבקים אליי, שנאתי מגע ושנאתי אנשים אז בפעם בשבוע שהייתי מגיע כדי לראות שהכל מתפקד כמו שצריך הייתי עולה ישירות למשרד שלי שהשקיף ישירות על רוב המועדון ועל הבר הראשי.

הייתי אחרי יום ארוך, החלטתי היום להתלוות לדביר, אדיר ושאר החיילים להראות קצת את הפרצוף של היורש של אלברט אסולין.

הראיתי פנים לאנשים להם סיפקנו פרוטקשן, לחצתי ידיים כאילו אני ראש עיר מזויין, טיפלתי בכל מכורי ההימורים בפיצוציות שהיו חייבים לי כסף ואבא שלי החליק להם על זה.

אצלי לא יהיו חובות, ולמי שיהיו חובות אצלי לא ישלם בכסף, ולמי שיש ספק בזה שישאל את ליאב רוזנשטיין.

בין עסק לעסק, בין חיוך מזויף אחד לאחר, התחלתי להתעצבן, היה חם והמכופתרת הארוכה והבלייזר השחור שלי ממש לא תרמו לתחושת החנק שחשתי.

דביר אמר שזה חשוב שאנשים יראו את הפרצוף שלי, כי אם אני אסתגר במשרד שלי כמו נערה מרדנית בת שש עשרה אני ממש לא אצליח להבהיר מי הבוס בעיר שלי, וכולם אבל כולם היו צריכים לדעת עם מי לא להתעסק.

כל הערסים שחשבו שהם יכולים לקום אחרי הרצח של אסולין האב ולהתחיל לאיים על לקוחות או עסקים שלי טעו כל כך, אולי עברו כמעט חודשיים אבל ידעתי שברגע שאראה את הפרצוף שלי פעם ב... אף אחד לא יעז להרים את הראש שלו.

״מה המצב?״ נכנס אלירז, חבר נעורים שנשאר במסגרת חבר נעורים ובעל המועדון ועוד כמה עסקים קטנים שהיו בבעלותי.
כשעזבתי את ישראל עזבתי מאחוריי גם את החברים מהעבר, את החברה שהבטיחה שתחכה ועוד כמה קרובים שלא ממש עניינו אותי.

אלירז היה היבר הקרוב ביותר שלי, היינו ביחד כל יום כל היום, הוא היה בחור מצחיק ושטותניק לא קטן, והופתעתי לגלות שגם בגיל עשרים ושבע הוא עדיין אותו השטותניק רודף הבנות שהיה תמיד.

אבא שלי תמיד אהב את אלירז ותמיד ראה בו כבן בית, ממש כמו בן שני מאחר ואלירז היה גר אצלנו, היו ימים שלמים שהוא לא ישן בבית שלו והיה בא לישון אצלנו, היו לנו מספיק חדרים לאכלס אותו ועוד רחוב שלם.