Revenge

פרק 27- משפחה לפני הכל

-נקודת המבט של שוהם-

"במידה וקורה כל דבר, משהו ישתבש, את לא בטוחה במשהו זה הטלפון שלי." הדוקטור נתנה לי את כרטיס הביקור שלה, לקחתי אותו מידה והבטתי בכתב שעל הכרטיס.

"תודה רבה דוקטור, על הכל." חייכתי אליה ורפאל הניח את ידו על גבי והודה לה גם הוא, היא חייכה אלינו והצטערה כי עליה ללכת לטפל בעוד חולים.

ליאב הסדיר את נושא התשלום אל מול הקבלה וכשאני ורפאל התקרבנו ראינו אותו נשען על דלפק הקבלה ורוכן אל אחת מפקידות הקבלה שצחקה מכל הלב ממשהו שהוא אמר, גלגלתי את עיניי ורפאל צחק, הוא טפח פעמיים על גבו של ליאב וסימן לו בראשו שהגיע הזמן לעזוב.

רפאל סקר את המכונית לפני שלושתנו למכונית וכשהנהן לליאב הנהון קטן עשינו זאת, ליאב התניע את המכונית והביט בי לראות שחגרתי ושאני בסדר לפני שיצא מחניית בית החולים והחל לנסוע לכיוון הבית של אבא.

עברו כמעט שבועיים מאז האשפוז שלי בבית החולים, לאחר שהבינו שמצבי רק הולך ומשתפר, הרגל שלי החלימה אט אט, כך גם היד שלי ושכחתי בכלל שיש לי איזושהי חבלה בטחול, הרופאה הבטיחה שבעוד שבועיים כבר אהיה כמו חדשה.

גם הפנים שלי ושאר המכות והחבלות השתפרו, הנפיחות בפניי ירדה ויכולתי לדבר ולחייך כרגיל, שאר החבלות ושטפי הדם שבגופי החלו להחלים ואף לדהות אט אט, יכולתי לזהות את עצמי שוב במראה ולא הייתי צריכה שירימו אותי לשירותים, כבר הסכמתי לעצמי לתהות מתי היד שלי תחלים באופן מלא ואוכל לחזור לעבודה.

ככל שהבריאות שלי השתפרה כך המצב המשפחתי הלך והפך גרוע יותר ויותר, הרגשתי כאילו הם משחקים איתי בתורות "מי כועס על שוהם יותר".

זה התחיל בתקופה המוזרה של יניר קצת לפני שהכו אותי, כשהוא הציק לי עם הביקורים והקשר שהלך והתנתק עם אבא. זה המשיך עם רפאל שהלך ונעלם מהבית הרבה, היו ימים שלי שלא הייתי רואה אותו, הוא לא היה עונה לטלפונים ממני ובקושי היה מגיע לבית של אבא.

ועכשיו הגרנד פינאלה היה ליאב שכבר שבוע וקצת לא מדבר איתי, זאת אומרת הוא מדבר איתי אבל כאילו הוא בקושי יכול לשאת את הנוכחות שלי בחדר ולהבדיל מאחי יניר או אפילו מרפאל, ליאב היה גרוע בלהסתיר את הרגשות שלו וסבלתי מההפכפכות של האחים שלי כמו שלא סבלתי ממנה מעולם.

תחילה, תכננתי לרדת בבית של אבא, לקחת את היונדאי הקטנה שלי ולנסוע לדירה שלי, להתנתק מכל הדרמה המשפחתי הזו ולראות סדרת סיטקום עם קילו גלידת וניל עד שתצא לי הנשמה אבל בדרך נזכרתי שאני לא יודעת איפה היונדאי שלי כי בפעם האחרונה שראיתי אותה אחד מהבחורים שהכו אותי נשען עליה ומשם נפרדו דרכינו.

יותר מכך, פחדתי, פחד לא היה אופייני לי והחזקתי מעצמי בחורה אמיצה או אחת שלפחות שידרה זאת אך אחרי המקרה באותו הלילה פחדתי לבלות את ימיי ולילותיי בדירה שלי לבד ולא רציתי לבזבז לאחיי אנרגיה ומשאבים על אנשים שיעמדו מחוץ לדירה שלי, למרות שהגיע להם שאבזבז להם מהאנרגיה, קצת יותר ממה שעשיתי עד כה.