Revenge

פרק 9- ברידג׳

Depeche mode- personal jesus

-נקודת המבט של שוהם-

הבחור המוכר שהתברר כחייל של אביאל הוביל אותי במעלה המדרגות ולאורך מסדרון ארוך, המוזיקה הרועשת התעמעמה מעט אחרי שדלת הפלדה הגדולה נסגרה אחרינו, רק דלת אחת עמדה שם ולא היה לי ספק מי יהיה מאחוריה.

עם כל צעד הבטן שלי התערבלה באי נעימות, המחשבה לפגוש שוב באביאל אסולין עשתה לי תחושה לא נעימה. אחרי הפגישה האחרונה שלנו כל מה שיכולתי לחשוב עליו זה עליו, ועל כך שיש לו את המספר שלי, ושיש סיכוי שבסופו של דבר הוא כן ימצא משהו מסוים שאוכל לעשות עבורו.

ידעתי שאותו הדבר המסוים ממש לא יהיה קשור באיזו טובה קטנה וחמודה שתכסה חוב של חצי מיליון שקלים, הוא יפיל עליי משהו רציני, רוב הסיכויים שזה יהיה גם מסוכן אבל לא היו לי הרבה ברירות מאחר והמצב עם ליאב לא הופך מזהיר בדיוק, הוא ויניר לא מפסיקים להתווכח והם כבר לא עושים את זה מאחורי דלת סגורה יותר, אין להם מה להסתיר יותר ממני.

אחרי שאודל ועמית הפצירו בי לא ללכת אחרי הזר הרגעתי אותן ואמרתי להן שהכל בסדר ותחת שליטה, וזה לא חשוב כל כך אם זו לא האמת במאה אחוז. כי כשזה יגיע לאביאל השליטה ממש לא תהיה בידיים שלי.

״הוא בפנים.״ הבחור הנחמד החווה בידו לכיוון הדלת, הנהנתי כמעין תודה ודפקתי קלות לפני שפתחתי את הדלת הלבנה ונכנסתי למשרד.

אביאל ישב מול מחשב כשלגופו חולצה שחורה מכופתרת שכמה מכפתוריה היו פתוחים וחשפו חזה שרירי, השרוולים היו מקופלים עד המרפק וחשפו אמות גבריות, גדולות, חזקות.

כל המראה הזה שלו מאוד קסם לי, עם המבט הרציני בעיני השוקולד האלה והלסת שהתהדקה כשהקליד ברצינות. הוא אפילו לא העיף בי מבט.

״את יכולה לשבת, אני לא נושך.״
אני יכולה להתערב על זה.

״לא באתי לשבת לכוס קפה, באתי לשמוע מה יש לך לומר לי.״ סידרתי את התיק הקטן שנח על כתפי ועמדתי שם באי נוחות, אם היה לי איזשהו שמץ שהמועדון הזה שייך לא היה מצב שבו כף
רגלי הייתה דורכת במקום, גם אם זה אומר לנסוע לחצי השני של המדינה כדי ללכת ליהנות.

אביאל הרים את עיניו מהמסך והחווה בסנטרו לכיסא שמולו, הוא ידע את הכוח שלו והוא ידע שהמבט שלו והרוגע שלו חזקים יותר מהמילים שלי, שדרך אגב היו חזקות לא פחות.

הוא שידר כריזמה והיא כמו נשפכה ממנו, הוא לא היה דברן גדול כמו רוב הגברים שיצא לי להכיר בחיי, הוא הזכיר לי את אחי יניר כשזה הגיע לשקילת מילים ולהוצאתן לחלל האוויר.

כצפוי נכנעתי והתיישבתי בכיסא, רגלי קיפצה בעצבנות והזכרתי לעצמי בראש לא לאכול את השפה התחתונה שלי כמו שאני עושה תמיד במצבי לחץ, כי קודם כל זה יהיה מוזר ודבר שני יש לי אודם על השפתיים וזה יעבור לי לשיניים וזה יהיה מפדח ביותר.