Revenge

פרק 19- המקום שלי

״ניפגש אולי ליין היום?״ אודל שאלה כשהדפיסה את ההזמנה מהשולחן שלקחה.
אני ניגבתי את המלחיות לקראת סוף משמרת הבוקר שלי, עייפות בלתי מוסברת שטפה אותי לאורך כל המשמרת, מצאתי את עצמי חולמת בלי סוף.

״כן בטח למה לא? אצלי לקראת תשע?״ חייכתי וזרקתי את המגבון לפח, ״אין לעמית משמרת היום?״ שאלתי ואדל נענה בראשה לשלילה כשהתלתלים המרהיבים שלה נעים איתה מצד לצד, הפעמון צלצל והיא הלכה לאסוף את השתיה של השולחנות שלה.

עבר שבוע מאז הפגישה האחרונה שלי עם אביאל והגמילה ממנו הייתה קשה משציפיתי שתהיה.
מצאתי את עצמי מרחפת במחשבות באופן שיטתי, לא ישנתי הרבה בלילות והחיים שכל כך אהבתי וחזרו אליי פתאום הפכו מעט בנאליים.
אלו החיים שהייתי צריכה, שהיו טובים בשבילי, היה עליי להתרחק מכל מה שגדלתי לצידו ולא להישאב לתוך זה, כך חייתי בכל שנות חיי וכך גם אמשיך.

דבקתי בכך, או לפחות ניסיתי, אבל אביאל באופן מעוות לא יצא לי מהראש, שכנעתי את עצמי שזה בגלל שלא שכבתי עם אף אחד במשך עידנים אבל בתוך תוכי ידעתי שזה יותר מכך.
אביאל גרם לי לצאת מאיזור הנוחות שלי, הוא היה סכנה ואני שכל חיי הלכתי בצד הבטוח נשמתי קצת סכנה ואהבתי אותה, מצד אחד זה הפחיד אותי אך יותר מכך זה גרם לעור שלי לעקצץ בהתלהבות, הלב שלי דפק בכל פעם שהייתי צריכה לשחק את המשחק מולו.

מעולם לא פגשתי עם מישהו שנראה טוב כל כך כמו אביאל, יש שיעידו שאחי הגדול לא נופל ממנו אבל אני לא תסביכנית עד כדי כך. אביאל היה האדם הראשון שגרם לי להימשך אליו מהרגע הראשון שראיתי אותו, עוד שהייתה לי את הכוונה להרוג אותו כי איים על אחי.
עם גוף ופנים של אל, כריזמה וביטחון בלתי נגמרים, מצאתי את עצמי נמשכת לאביאל כמו סחף.

לרגע לא הפסיקה להטריד אותי המחשבה האם קיים את הצד שלו בעסקה, הנה, הרי יצאתי מהחיים שלו, האם ויתר על החוב של אחי?

״רוזנשטיין, בואי תאכלי משהו קטן,״ ליאת צדוק, הבעלים של בית הקפה הגישה לי את הפסטה עגבניות שלהם שהכי אהבתי עם כוס של מיץ תפוזים בצד. כשהסתכלתי על ליאת שבנתה את העסק עם בעלה בשתי ידיים והמון זיעה ידעתי שזה היה המקום שלי, עם אנשים טובים שחיים לפי החוק, לא הורגים, בוזזים ושורפים למחייתם, שעובדים ולומדים ובערבים חוזרים לאישה או לבעל ולילדים.

הסתכלתי על אודל שתיכף מסיימת תואר ראשון במשפטים, לומדת ועובדת, עובדת ולומדת, עוד כמה שנים אולי אהיה דודה מפנקת לילד שלה, ושם היה מקומי.

אודל לא הזכירה את המקרה לפני שבוע, שעמדתי בפתח ביתה, עם שמלה שעברה לילה טרוך, רגליים יחפות ועקבים ביד שלי, ריח של סיגריות ואלכוהול אופף אותי, היא לא דיברה על כך כי ידעה שזה יגרום לי להרגיש לא בנוח ושהיא לא בטוחה שהיא רוצה לשמוע את התשובה האמיתית. הייתי אסירת תודה על שתי הסיבות.