Revenge

פרק 23- שיר המכולת

כוורת- שיר המכולת
——

-נקודת המבט של שוהם-

ריח מוזר חדר לאפי כשעיניי עדיין עצומות ואני לא מצליחה לפקוח אותן מרוב תשישות, ריח דוחה של בית חולים, ריח של תרופות ואוכל תעשייתי, זעתי מעט במיטה כשכאב חד ובלתי מוסבר תקף כל חלק וחלק בגופי, גנחתי בשקט והפסקתי לנוע.

"בטי בופ." זיהיתי את קולו של אחי ליאב, הצלחתי לפקוח את אחת מעיניי בעוד עיני השנייה לא נפקחה. שלושת אחיי עמדו סביב מיטת בית החולים שלי במבטים מודאגים ואז זה הכה בי.

בלילה שני אנשים הכו אותי עד שאיבדתי את ההכרה שלי, כפי שזה נראה איבדתי אותה להרבה זמן, והדבר האחרון שאני זוכרת לפני שאיבדתי אותה היא המסר שהעבירו לי שני הבחורים.

למסור לאביאל אסולין ד"ש.

בקושי הצלחתי לדבר, רפאל באופן אוטומטי הגיש לי כוס מים עם קשית וקירב אותה אל פי, התאמצתי בכדי לפתוח את פי ולגמתי מעט מהמים, הושטתי את ידי בכדי לגעת בלחיי הנפוחה והכואבת שהונחת עליה אגרוף רציני מידי המקרר בכבודו ובעצמו.

כשהישרתי מבט אל שלושת אחיי המודאגים ידעתי לא יכולתי להחזיק זאת יותר וכי החזקתי זאת יותר מדי אתמול בערב, דמעות נקוו בזווית עיניי, בכיתי ללא קול, כאב לי לבכות, שרף לי כשהדמעות פגשו את החתכים שעל פניי שקרו לאחר שרצפת האספלט הקשה הייתה בדייט קרוב עם הפנים שלי.
ראיתי שליאב לא יודע למי להרביץ, הוא נראה זועם בעוד יניר לא ידע איך להגיב למראה הדומע שלי אז הוא נעמד עם עיניים מודאגות וכואבות שלא ידעתי שיש ליניר, רפאל התיישב בקצה המיטה ועטף את כף ידי בשלו.

"הכל בסדר שושה, אנחנו פה עכשיו, אנחנו איתך." הוא חייך חצי חיוך, יודע בדיוק את המילים הנכונות. דמעות המשיכו לזלוג במורד לחיי אך הצלחתי להנהן הנהון של הכרת תודה.

"שוהם רוזנשטיין," נכנסה בחורה בגיל חמישים לכל היותר, נמוכה אך מתוקה במדי רופאה ונעמדה אל מול המיטה שלי. רפאל קם מהמיטה ונעמד לצידה, כולם שקטים כל כך, "איך את מרגישה?" היא שאלה ורציתי להגיד לה כמו המוות עצמו אך לא יכולתי אז הנהנתי קלות וזה התפרש כ'הכל בסדר'.

"זה ישתפר אני מבטיחה," היא חייכה אליי חיוך קטן ושמתי לב שיש לה מבטא דרום אמריקאי קל שמתגלגל על לשונה, אולי ארגנטינאי?
"תראי, כמו שאת יכולה להרגיש בטח, יש לך שבר ביד ימין, סדק בשוק השמאלי וקרע בטחול לצערי," היא הסבירה לי בעדינות את המצב, בטח היא ראתה את הדמעות שעוד לא הספיקו להתייבש על לחיי.
הגנבתי מבט לליאב שהסתובב ויצא מהחדר, בטח כדי להרביץ לקיר או לאחד העובדים.

"זה לא סוף העולם כמו שאת מבינה, זה כואב מאוד, יש לך המון מכות יבשות לאורך הגוף אבל כל עוד תזדקקי לכך יש לנו משככי כאבים שיכולים לעזור לך לעבור את השבוע הקרוב עם פחות כאבים," שני האחים הנותרים שלי הביטו בי בציפייה וחיכו כאילו יש לי מה להגיד, לרוע מזלם לא יכולתי לקפוץ משמחה ולנשק את שתי הלחיים שלה על כך שהיא הולכת לדחוף לי משככי כאבים בתקופה הקרובה.