Revenge

פרק 22- מאושרת

-נקודת המבט של שהם-

הסתיו התחיל להיות מורגש יותר ויותר עם כל יום שחלף, שמלות הקיץ שלי עלו למדפים העליונים והסוודרים שלי ירדו מטה.
הייתי בדרך למשמרת בצדוק כשטפטוף קל החל לרדת על שמשת הרכב שלי, עננים כיסו את השמיים וגוון אפרפר צבע אותו.

לא אהבתי את מזג האוויר הקודר שגרם לי להרגיש מעין מועקה קטנה בלב.

מאז שהתוודיתי בפני הבנות על התחושות שלי, למרות שזו לא הייתה הסיבה שמועקה שישבה על ליבי, עכשיו גם זו הייתה הסיבה למועקה שחשתי, המשמרות בצדוק כבר לא קרנו לי כפי שקרנו בעבר, כבר לא נהניתי מעבודתי, ליאת צדוק שאלה לשלומי במשמרת הקודמת אך חייכתי ואמרתי שזוהי סתם משמרת טיפה עייפה כשבפועל חשתי שמצאתי את עצמי עומדת במקום, לא מתקדמת בחיי.

התחלתי לחפש עבודה אחרת באינטרנט, הגשתי מועמדות למזכירה בחברת עורכי דין גדולה, הגשתי מועמדות לנציגה בשירות לקוחות בחברת המים של ישראל עם אופציה לקידום ועוד כמה משרות שיכלו למלא את החלל שחשתי בחזי.

המשרה שחשקתי בה יותר מכל הייתה המשרה בחברת עורכי הדין אך כשהם ישבו אל מולי, אל מול קורות החיים הזעומים שלי ואל מול המשפחה שלי והמוניטין שלה שמרחף עליי כמו עננה שחורה הייתי בספק אם אי פעם אקבל משרה שאמורה לעזור לאנשים לעשות צדק.

למשפחה שלי יש צדק משל עצמה.

חזרתי ללמוד לפסיכומטרי, זה היה מעיק יותר משזכרתי אך זה היה הכרחי, היו לי שני שיעורים בשבוע והתאריך למבחן בעוד חודש וחצי מהיום, הייתי חייבת להשקיע יותר זמן בלימודים ופחות השקעה במשמרות בבית הקפה אם רציתי להצליח ולהראות ליניר אחי הגדול את הציון המעולה שלי בתוך הפרצוף הזחוח שלו.

אני אודל ועמית קבענו שנצא למועדון במהלך השבוע בכדי לעודד אותי, למצוא לי איזה בחור בכדי לרענן אותי מתקופת היובש שלי, הן לא ידעו שהתרעננתי, זה היה מרענן כמו דלי קרח.
הן רצו ללכת ל'מטרופולין' ואני התעקשתי שלא, התעקשתי שהמועדון רועש מדי כשהסיבה האמתית הייתה שקטה להפליא.

החניתי את המכונית שלי מעט רחוק מאחר וכל החניות על יד בית הקפה היו תפוסות, ויצאתי את טיפות הגשם שהכו בפניי בטפטופים קטנטנים, התקדמתי במהירות אל סככת בית הקפה ונכנסתי לתוכו, עמית ניקתה במרץ כתם של פסטה רוזה מעל חולצתה, שיערה הבלונדיני הארוך שזור בצמה שהגיעה עד לשיפולי גבה, עיניה הכחולות חייכו כאילו הייתי הישועה, היא הניחה את המגבון המלוכלך בפח והתקדמה אליי במהירות.

"תודה לאל!" היא קראה בזמן שהורדתי את הג'קט שלי ותליתי על הקולב, יובל הבריסטה קרץ לי ונפנפתי לו נפנוף קטן לשלום, עמית התירה את קשר הסינר שלה והגישה לי אותו.

"משמרת קשה?" שאלתי בחיוך והיא הנהנה, קווצות קטנות של שיער השתחררו מהצמה שלה והיא תחבה אותן מאחורי אוזנה.
"המון המון ילדים, המון שוקו ילדים ופסטה ילדים ופיצה ילדים, נמאס לי!" היא פלטה אנחת ייאוש וצחקתי.
הייתה שביתה במערכת החינוך וכלל ההורים המסכנים חיפשו לאן להוציא את ילדיהם, קיוויתי שעמית חטפה את כל האש ושאני אגיע למשמרת רגועה, לא התחשק לי לנקות שוקו משולחנות ומרצפות.