תאמר לו לא (MaleXMale)

14# - אולי, אולי, אולי, אולי, אולי -

היי חברים!

פרסמתי אתמול סיפור mxm חדש ואשמח אם תבדקו אותוP: קוראים לו HvZ: The Last Human למעוניינים, והוא פארודיה על משחקי הישרדות~ מי מכם שקרא את "אידיוט עם גיטרה" כנראה יאהב גם אותו^^

תודה מראש למי שינסהD=

~~~

צלצול.

אנדרו רטן.

צלצול.

אנדו יבב.

צלצול.

אנדרו סינן קללה עסיסית במיוחד מתחת לאפו בזמן שידו שוטטה מסביב. בדרכה, היא נגעה בכמה דברים אקראיים לפני שמצאה את מכשיר הפלאפון שלו. בהתחלה זה היה הסדין, אחרי זה שידה, ואז מה שהיה עשוי או לא עשוי להיות חלק מאוד עדין בגופו של דאנקן. בהתבסס על כמה חזק הוא נגע וכמה דאנקן קרא מתוך שינה, רוב הסיכויים הצביעו על כן.

רגע, הוא... דאנקן היה אצלו? מוזר, הוא לא זכר. טוב, מתאים לו להתגנב לבית של אנדרו.

בכל מקרה, הוא מצא את עצמו נוטל את המכשיר המחורבן שלו אל ידו, עונה לו בעיניים חצי פקוחות - כמובן, האור שרף את עיניו והפך אותו לתשעים אחוז יותר עיוור - ומצמיד אותו אל אוזנו. הוא נהם לעבר המיקרופון כאות קיום.

הקול הכי צדקני בעולם לא היה החבר הכי טוב בשעה כזאת דפוקה בבוקר. "אתה יודע שלקח לך יותר מידי זמן לענות לפלאפון שלי?" שאלה אחותו המרגיזה.

אנדרו פיהק ובמקביל מלמל מלא דברים שהוא לא הבין בעצמו. החוטים במוח שלו לא ממש התחברו עד איפשהו באמצע המשפט. אז, כמובן, הדבר הראשון שהשיב לה היה: "היי מירה, בוקר טוב גם לך." בת אלף זונות, הוא הוסיף במוחו, יודע היטב שמירה תהרוג אותו אם היא אי פעם תשמע אותו אומר לה את זה בקול.

"אנדרו, מזדיין." היא ירקה בתגובה. "מה לעזאזל קרה?"

אנדרו כיווץ את גבותיו בבלבול לפני שהוסיף עוד פיהוק מפואר לאוסף הכבר מאוד מפואר שלו, כזה שגרם לעיניים שלו להתמלא בנוזלים. "אה?" הוא שאל, קולו חורק בעייפות.

מירה השתהתה לכמה רגעים ארוכים. בטון אפל כמעט, היא הזהירה אותו: "אל תגיד לי שההודעה אתמול הייתה סתם."

"אה." הוא מלמל שוב, נזכר סוף כל סוף מה קרה אתמול. עיניו נפקחו לרווחה, ולאט לאט הוא קלט את החדר מסביבו. כן, המיטה מתחתיו הייתה הרבה יותר נוחה כי היא לא הייתה שלו, דאנקן היה איתו בגלל שאנדרו התפרץ לבית שלו לשם שינוי ולא ההפך, והפלאפון ממירה הגיע אחרי ההודעה המדאיגה מאוד מאתמול.

"באמת?" היא שאלה בתוקפנות, על סף הצעקה. מהצד השני של הקו הוא שמע את קולו המבולבל של פיטר. בחור מסכן.

"לא. בעצם, כלומר... בערך." הוא אמר בעדינות, לא רוצה לעצבן את מירה יותר ממה שהיא הייתה כבר עצבנית. אחרי הכל, היא הפחידה אותו למוות. הנה משהו על מירה: מי שלא פחד ממנה, לא פגש אותה. לא אותה ולא את הכפכפים שלה. "את יודעת, יום ראשון, ארצ'י לא אסף אותי לעבודה. ו - טוב, הייתי באוטובוס, ו..."