תאמר לו לא (MaleXMale)

8# - שלום לך, גברת בלום

אנדרו לא היה גדול בטיפול עצמי. הוא לא היה בטוח אם הוא כיסה את זה עד כה או לא, אבל זאת סוג של ההקדמה שהפרק הזה זקוק לה, אתם מבינים?

כי זה פחות או יותר יסביר איך הוא מצא את עצמו שוכב על הכביש באיברים פרושים וראש מסוחרר. לא לגמרי, כלומר, אתם כנראה תמצאו את עצמכם קוראים את המילים האלו בדיוק ותשאלו "מה לעזאזל עם הטוויסט בעלילה?" ו"למה כל כך אפל?", אבל זה סוג של הסבר.

בעודו ריחף בין חיים ומוות (ולו רק בשביל האפקט הדרמטי), האצבעות של אנדרו ליטפו את האספלט המחוספס בתנועה ארוכה וכמעט אוהבת. הוא הנהן בינו לבין עצמו לאישור; כן, הוא התרסק על הכביש. פשוט נשר מעל משאית הזבל כמו עלה מסכן מעל עץ והתרסק על האדמה. באמצע פנייה. לעזאזל, מי ינסה לתפוס נמנום כשהוא משתלשל מהצד האחורי של המשאית? היה עדיף כבר שהנהג יעשה את זה.

כל כך רומנטי.

המוח שלו התחיל להפסיק לתפקד לאט לאט, והוא הבין את זה כי מקללות מלאות הוא הצליח רק לחשוב על הברות בלבד, ומשם המוח שלו התחיל לדלג לאט לאט לכל דרמה שהוא אי פעם ראה ביחד עם מירה ולנסות להתמקד ספציפית בסצנות תאונות הדרכים.

הן תמיד היו טראומטיות.

עיניו הנודדות סוף כל סוף התמקדו בשורות הבניינים שהיו בצידי ראייתו והובילו את מבטו אל השמיים השחורים, הפרושים מעליו. מה אפשר לומר. שביל לגן עדן.

או לגיהנום.

הכוכבים שם למעלה בהקו עדיין, וככל שהוא התמקד בהם כך הם הפכו יותר ויותר בולטים... ויותר ניידים. ככל שהוא התמקד במראה למעלה, כך הכל התחיל להתנדנד ולהסתחרר מסביבו. להפוך יותר מבולגן וכאוטי ומבולבל.

זה היה כמו סוג של שייט, כשהוא חשב על זה. אם ככה היה כל שייט, אנדו הניח שעדיף לוותר על כל ההצעות של דאנקן. הוא אהב את היבשה.

לא שהוא עמד לחיות מספיק בשביל לקבל את האופציה, כמובן.

מצחיק.

"אנדרו!"

הוא צמצם את עיניו למול הצעקה האדירה שקרעה את מוחו וגרמה לו לכאב ראש חד ביותר. מזווית עינו, הוא הצליח לראות איך דמות - מתנדנדת, כמובן - עשתה את דרכה לעברו במהירות. אנדרו זיהה את הקול של צ'ייס, אבל הוא לא ממש הצליח להתמקד ביותר מרק קווי המתאר שלו בגלל שאור מילא את כל שדה ראייתו. אור מסנוור ומתנדנד שגרם לבטן שלו לגעוש.

"אלוהים אדירים." קולו המבועת של צ'ייס נשמע שוב, עתה לא בצעקה. אנדרו הרגיש איך הוא לפת את ידו בבעתה, וכאב קרע אותו וגרם לו לפלוט אנחת כאובה וארוכה. צ'ייס כמובן, היה יותר מידי בפאניקה מכדי להבין מה קורה.

"צ'ייס, השעה חמש, נכון?" המילים עזבו את פיו, אבל הוא בקושי הבין שהוא אומר אותן. הוא נשמע כמו גרסה סופר-שיכורה של עצמו, אבל יכול להיות שזאת הייתה פשוט העובדה שהמוח שלו כבר לא היה במצב מתפקד.