תאמר לו לא (MaleXMale)

16# - איתו לנצח

^לגמרי ממליצה להקשיב לשיר בסצנה הראשונה, להעצמת החוויהXD

חדשות: אז אחרי שהבנתי שלתלל יהיו פאקינג חמישים פרקים, ואני מקווה לסיים את הסיפור הזה עד סוף 2019, החלטתי שאני אעלה הילוך ואשתדל לפרסם פעמיים בשבוע. זה יכול ליצור כתוצאה שבועות בהם לא יצאו פרקים בכלל, לצערי, אבל כולנו מקריבים דברים וזה😂

~~~

אורגן כבד הדהד ברחבי הכנסייה, מנגן את שיר החתונות הקיטשי והמצלצל הזה שנשמע יותר חוזה רעות מאשר טובות. אתם יודעים למה הוא התכוון, נכון? השיר מעורר החלחלה הזה.

אנדרו נפרד ממירה - שליוותה אותו בדרכו אל ארוסו - ועלה במדרגות לעבר דאנקן עם התחושה המחורבנת שהשיר נסך בו. דאנקן עמד במעלה גרם המדרגות, לצד הכומר (שנראה שליו מדי לנוכח העובדה שהיה מדובר בחתונה חד מינית, ממש מתחת לאף של האל החמוד שלו).

בגלל השיר המזדיין, אנדו מצא את עצמו מרגיש כאילו יותר מידי דברים התנגשו בתוכו בבת אחת. יותר מידי דברים רעים, כמובן. הוא לא היה בחור שמצפה לדברים נחמדים או טובים, מן הסתם, במיוחד לא ביום הנישואים שלו.

הכל נראה מושלם, אתם יודעים. כרגיל, דאנקן העשיר מצא את הכנסייה הכי מהממת באזור, עם חלונות צבעוניים מהממים ואקסטרה קליטה אל אלוהים. הכל שם היה מוזהב ולבן וטהור לחלוטין. הקישוטים היו מדוקדקים ומהממים. האורחים היו מקושטים להנאתם. הטוקסידו ששניהם לבשו היו פשוטים אבל מאוד אלגנטיים.

הכל מרהיב.

אבל הו, התחושה הרעה הזאת. שמישהו יעצור את המוזיקה.

אנדרו דילג במעלה המדרגה האחרונה והידק את אצבעותיו בלחץ מסביב לזר החרציות הצבעוני שאחז בידיו. "ד-דאנקן?" שאל, מחליק למקומו הראוי למול דאנקן. הוא צמצם את עיניו לעומת האור השוטף שבקע מהחלונות הענקיים - שהיו ממש לצידם, ולא עשו שום עבודה בהסתרת השמש.

"כן, אהוב?" הוא שאל, לגמרי מנצנץ, מאושר ושמח למראה. למעשה, אנדרו לא חשב שמעולם לא ראה אותו יותר קורן.

"כ-כלום." מצא את עצמו משיב, כל תלונה גוועה ומתה על שפתיו בבת אחת. מה, איך יוכל לעשות את זה לדאנקן ברגע כל כך מאושר שלו? זה היה פשוט נורא. הוא היה צריך להתעשת על עצמו, כמה שיותר מהר.

ארוסו הבזיק לעברו חיוך לבן ובוהק, לא מודע לחלוטין לכל המחשבות הסותרות שהתפשטו במוחו של אנדרו.

"אתם מוכנים?" שאל הכומר חמור הסבר.

דאנקן הנהן בהתרגשות, עיניו בוהקות באושר. הו, אנדרו הרגיש רע. רע רע ונורא נורא. הלחץ הזה, הוא לא היה בנוי לדברים האלה. "כן." אמר הליברפולי.

"מעולה." זה השיב, כחכח בגרונו, ודיווח עתה לכל הכנסייה: "התכנסנו כאן היום כדי לחגוג את האיחוד של שני הגברים למולי תחת ברית הנישואין." הוא פתח, ואנדרו מצא את עצמו מסיט את עיניו לעבר הקהל למולו; אלה היו שלל של פרצופים שלא זיהה, לפרט שלושה שעמדו למרגלות המדרגות; מירה, פיטר... וכמובן, יו. הלב שלו כמובן פסח על פעימה כשעיניהם הצטלבו. הוא מיהר להפנות את ראשו קדימה ולהסתכל על בעלו... לעתיד הקרוב. הו, אלוהים, הוא היה עצבני, הבטן שלו התהפכה. חתונות ודברים כאלה... הוא לא היה בנוי לזה. "זה חוזה שאין להיכנס לו בקלות ראש, אם כי בכובד מחשבה ורצינות, עם הבנה מלאה של האחריות וההתחייבות שהוא מביא עמו." קולו הרציני ומילותיו הכבדות גרמו לאנדרו לגמוע את רוקו בחרדה קלה. אה, רק שזה יגמר כבר. הוא הרגיש איך זיעה הצטברה על מצחו וגבו. "עכשיו, שני החתנים ישאו את הנדרים שלהם." הוסיף הכומר, ואנדרו יכל רק לא לעוות את פניו לאור המילים האלה. הוא לגמרי לא היה מוכן. לגמרי לגמרי לא מוכן. "דאנקן?" הכומר פנה אל זה.