תאמר לו לא (MaleXMale)

42# - איקרוס

אוקיי, אמרתי לעצמי שאני לא אכתוב פה כלום, אבל תודה ענקית לכם על חמש עשרה אלף צפיות ואלפיים הצבעות! (ובקרוב גם חמשת אלפים תגובות^^)3>

אני אלך עכשיוXD

ההעלאה עכשיו כי אהיה עסוקה בשארית הערב, אז סליחה מראש לשומרי השבת~

תהנו מהפרק, תודה חברים3>

~~~

דאנקן לקח נשימה כבדה פנימה.

כל נשימה הייתה כמו שריפה ענקית ומחודשת. כל נשימה הייתה נטל בלתי אפשרי. כל נשימה הייתה כמו עולם נרעד משל עצמה. הוא לא יכל, הוא לא הצליח. הוא הרגיש איך ידיו רטטו מנגד לידי השיש של אחותו. הוא הרגיש את משקל העולם מוטל על כתפיו. הוא הרגיש -

הוא לא ידע מה הוא הרגיש.

"כמה זמן זה עומד לקחת לך?" שאל פתאום, שפתיו מברישות מנגד לעור ידיה של אחותו.

אבל לא הייתה שום תשובה, רק דממה מחרישת אוזניים.

זרועותיו קרטעו. ידה של אחותו פתאום שקלה כמו מכונית.

למה יו לא ענה? למה הוא לא דיבר? למה הוא לא אמר כלום? ל -

" - כשהייתי בן שש עשרה." וזה היה קול חרישי, כזה שבקושי פגש את אוזניו של דאנקן. כל כך שקט, שזה היה כאילו לא רצה שישמע אותו. אם דאנקן לא היה מכיר אותו טוב מספיק, יכל לחשוב שיו פתאום פחד שישמע אותו. אבל בעצם... הוא באמת יכל לטעון עוד שהכיר אותו? "עם איידן בידיים. ממש על מפתן הבית שלך." עיניו של דאנקן התמקדו עוד בהאנה לכמה רגעים, אבל אז, נישאו לאיטן הצידה. הן דילגו מעל למיטה, נגררו לאורך הרצפה, ונעצרו כשראו את נעליו של יו. נעלי העור שבקעו מבין רגליו השכולות יחדיו. "ידעתי שאני אעשה הכל בשבילך אם תציל את הילד הזה."

והיה שם משהו, מעידה שחוקה וצורמת בקול הבדרך כלל מושלם. סוג של נסיגה. ולפני שהבין, כבר מבטו נדבק לפניו של יו.

ועיניו של יו לא היססו. הן מצאו את שלו בחזרה, מבטו ארוך ויציב ולא קריא כהרגלו.

אי אז, העוזר האישי לקח נשימה אחת, אחת שנראתה קצת כבדה מכל השאר. "תמיד אהבת לדבר על עצמך. תמיד אהבת לדבר על נושאים שקשורים אליך. ולי לא היה אכפת, פשוט הקשבתי... אבל... אני זוכר איך קראת ל..." גבותיו התכווצו לרגע, והעוזר האישי הרים את ידו אל פניו, משפשף את עיניו העייפות רק לרגע לפני שידו נשמטה בחיקו, וחיוך קטן לפתע האיר את ארשת פניו. והוא הסתכל על דאנקן. כל כך בבירור הסתכל עליו. ודאנקן לא יכל לזוז ולמצמץ ולנשום כי הוא לא ידע מה יגיע. "...בכנות, אני לא זוכר אפילו מה היה השם של הרופא שהיה לך אז." והחיוך כבה כשבא, ודאנקן, שגמע את רוקו בנוקשות, הרגיש כאילו הוא השתמש בחזהו כלוח חיצים. "אבל אני כן זוכר שאמרת לי בשיא הרצינות שאני לא צריך לדאוג יותר לגבי כלום כי אתה תדאג לזה." הבטן של דאנקן געשה. איפה היא הייתה? איפה הייתה המכה האכזרית? איפה היה ההסבר המכוער? "ואני לא יודע מה זה היה, שגרם לך לעזוב הכל ולהציל את איידן. לקחת את שנינו. אבל עשית את זה. עשית את זה, וזה שינה את החיים שלי." ודאנקן הניד קלות בראשו, לאות אישור. אישור שלא עזר בכלל. אישור שהשאיר פתאום את השאלות הגדולות תלויות באוויר, מסתחררות מסביב בלי הפסקה. "בחיים לא התרשמתי יותר מבן אדם."