תאמר לו לא (MaleXMale)

23# - בפנים

שלום, כולם!

חשוב: שימו לב שקראתם את הפרק הקודם שהתפרסם אתמול (שבת בערב)

אז בשורות א ד י ר ו ת הפרק!D:

הגעתי לעמוד 202 במסמך הכתיבה שלי, מה שאומר שאתם קראתם בין 350~400 דפים של ספר רגיל! בנוסף, לא רק זה - בדיוק הגעתי ל100K מילים3> וזאת בערך כמות מילים של ספר ממוצע^^ אל תדאגו, עם זאת, אנחנו רק בתחילת המערכה השנייה של הסיפור, ויש ארבע מערכות סף הכלP: פשוט רציתי לשתף את זה אתכם, כי אני ממש מתרגשת.

אבל עוד משהו ממש מגניב זה שהגענו לשבע אלף צפיות לסיפור הכולל, ואלף צפיות לפרק הראשון! אז תודה רבה ואדירה לכולכם, ואני ממש מעריכה את הקריאות, ההצבעות והתגובות. אני ממש שמחה לקרוא את התגובות שלכם, ואני נהנית לשמוע מה דעתכם על הסיפור.

תודה רבה, ומקווה שתהנו מהפרק. תראו אותו כמתנה אישית3>

~~~

הדלת הסגורה של אנדרו גרמה לראשו לפעום בכאב. "אנדרו." הוא קרא שוב, הולם על הדלת פעם אחת נוספת.

לא היה מענה.

זאת לא הייתה הפעם הראשונה, השנייה או השלישית בשבוע האחרון שמצא את עצמו ניצב מול הדלת הסגורה של אנדרו. מאז שדאנקן התעשת על עצמו וניסה לדבר עם אנדרו - גם אם לשווא - כל יום ביומו, היה מגיע לנקודה הזאת בדיוק: דאנקן דופק על הדלת, וממתין לאנדרו.

"אנדרו."

שוב, לא הייתה שום תשובה.

דאנקן בעט בדלת בתסכול. הוא רצה פשוט לשלוח את ידיו קדימה ולתלוש אותה, לעקור אותה מציריה ולהשליך אותה הצידה. הדלת הארורה הזאת... על גבי אצבעותיו כבר היו חתכים וחבורות, והיד עטוית הגבס שלו כבר צרבה בכאב, מוחאת מנגד למעשיו. הכל בגלל הדלת.

אבל; "אנדרו!" הוא צווח שוב, מוסיף ודופק על הדלת בדחיפות. הוא רצה לראות אותו, לדבר איתו, לשמוע את קולו.

...אבל הוא התקבל רק בדממה, ריק אחד גדול, שקט, מאיים. כזה שהשליך משקל אלים על כתפיו והותיר אותו בלי דבר.

"אנדרו." שב וקרא, דבריו נפלטו ביאוש. מה עוד הוא יכל לומר לו? איך עוד יכל לגרום לו לצאת אליו? "אני יודע שאתה שם, שמעתי אותך מגיע לפה קודם." הוסיף לדבר אליו. הוא הושיט את ידו קדימה, לוחץ על גבי הידית - שלא נכנעה למגעו, כמובן. ולמרות שזה היה הגיוני וברור, למרות שהוא כבר ידע את זה; משהו בו עדיין נקרע ובער וצרב. "אני רק רוצה לשמוע את הקול שלך."

ופתאום; "די, דאנקן." דאנקן פלט נשימה עמוקה ונרעדת; אנדרו סוף כל סוף השמיע את קולו.

עיניו ריצדו על גבי דלת המתכת ביניהם. עבר זמן מה מאז שאנדרו דיבר אליו שוב. זאת בדרך כלל הייתה שורה אחת כל פעם שהוא בא; אחת שמבקשת ממנו ללכת. ותחושה מעיקה בתחתית קרביו כבר חזתה... "די להיום." ביקש אנדרו. אבל דאנקן - שליבו התכווץ בחזהו - רצה לומר לו שלא היה די, לא להיום ולא לאף פעם, עד שהוא ישוב לזרועותיו פעם אחת נוספת. "לך הביתה."