תאמר לו לא (MaleXMale)

12# - צלצול, צלצול

היי חברים~

תתחשבו בהעלאה הכפולה השבוע כבקשת סליחה על כל הפאשלות לאחרונה! אני מקווה שאוכל להמשיך לפרסם כל שבוע כרגיל מעתה והלאהP:

תהנו מהפרק ונראה אתכם בפרק הבאD:

~~~

צלצול, צלצול.

הפלאפון המצלצל והרוטט ריקד על רחבי המיטה. בין האפלה מאחורי עפעפיו - שהיו ממש דבוקים אלה לאלה - והחושך הסמיך בחדרו - שלא סייע לפקיחתם - אנדרו יכל רק לגשש מסביבו בחוסר אונים, כמו עטלף עיוור וחסר כיוון.

הוא מצא את המכשיר אחרי כמה צלצולים נוספים, ובעיניים מכוסות, הבין רק בנס איך לענות והצמיד את המכשיר אל אוזנו בתחושה שמישהו צריך לתת לו פרס נובל על כישוריו הבלתי נתפסים. הוא היה ילד פלא, כמעט.

"ממ?" שאל, עדיין בעיניים עצומות. עתה כשמלמל משהו, הוא יכל ממש להרגיש את טעם השינה על פיו.

וזה היה קול הרבה יותר מוכר מהרצוי: "שלום, אנדרו."

אנדרו - שפקח את עיניו במהירות שכמעט קרעה את עפעפיו - כמעט הפיל את הפלאפון שלו מרוב תדהמה. הוא מצא את עצמו מזנק לישיבה של תשעים מעלות ומושך במהירות את המסך כדי לראות את השם המתנוסס: בן זונה משוגע. כן, אחרי מלא זמן שהוא פשוט נעלם בו כאילו נבלעה הפאקינג אדמה, זה היה דאנקן המזדיין שהתקשר אליו משום מקום!

טוב, זה לא היה הפרס שהוא ציפה אליו, אבל זה לא מנע ממנו להצמיד את הפלאפון בזריזות אל אוזנו. חצי מסקרנות, חצי כי הוא היה פתטי... למרות שאנדרו אמר לעצמו שהוא לא ידע למה - אבל הוא ידע, הוא ידע שמאז שהוא הכיר את דאנקן תשומת לב הייתה מצרך בסיסי נדרש לקיומו, בדיוק כמו מים ומקדונלס.

כמובן, הלב שלו כבר נפל מטה הרבה יותר מהר מכפי שהיה ניתן לחשוב. "ד-דאנקן." קולו חרק, מסגיר היטב שהוא היה שקוע בשינה. "למה...?"

"מצטער שהערתי אותך." הוא לא נשמע מתנצל, דאנקן השגרתי. ואנדרו לא ידע איך להרגיש, אבל הגוף שלו השלים עם זה; כי גל של מחשבות ורגשות הכה בו בבת אחת. הוא רצה להקיא מצד אחד ומצד שני להעביר את ידו דרך מסך הטלפון ולחנוק את דאנקן. מה לעזאזל זה היה? איפה הוא היה כל הזמן הזה? מה - מה לעזאזל? "אבל רציתי לדבר איתך."

ולמרות שהמחשבות של אנדרו היו כאוטיות מספיק, בקול, אנדרו - שלהגנתו, בדיוק התעורר - היה קצת יותר נסער: "מה לעזאזל? דאנקן, עברו כמה שבועות!"

"רק רציתי לומר שכל העניין עם הילד הזה." דאנקן אמר. לכמה רגעים, אנדרו אפילו לא הבין על מה לעזאזל הוא הבין - ואז הוא נזכר באלפי, הילד הקטן שרדף אחריו במשך השבועות החולפים. כן, היה היה פעם, כמו מה שהרגיש כמו נצח בדיעבד, דאנקן הכה אותו והכניס אותו למיטת בית חולים. הוא כמעט שכח מזה. "אני רוצה לשכוח אותו."