תאמר לו לא (MaleXMale)

30# - מראה

היי חברים~ שתי הערות חשובות!

1 - ההעלאות מעתה ועד להודעה חדשה כנראה יחזרו להיות איטיות. הפרקים הקרובים עומדים להיות כמה מהפרקים הכי קשים שיצא לי לכתוב לסיפור, ובנוסף לכך חלק מהם עשויים להיות ארוכים בהרבה מהרגיל (אני חוששת שזה עשוי להגיע עד לכמות כפולה מפרק רגיל, אבל אני לא בטוחה. במקרה בו יהיה פרק ארוך מ9K, אני אפצל אותו לשני חלקים ושניהם יעלו באותו היום). אז כן, בבקשה תהיו סבלנים, הפרקים יגיעו!

2 - זה חשוב! האזהרות בראשי הפרקים עומדות להיות אינטנסיביות בקרוב ותכנים עומדים להפוך גרפים. באחד מהפרקים הקרובים תגיע אזהרה חשובה. בבקשה, שימו לב אליהן, לא להתנהל בקלות ראש לגבי העניין!

~~~

הוא לא אהב את התחושה הזאת, של ידיים זרות בין שיערותיו. זה גרם לו להרגיש מחולל, כמעט. לא משנה כמה מגע של אשת מקצוע יכל להרגיש מבוקר ועדין, לא משנה כמה קטנה היא נראתה מסביב למושבו, ולא משנה שהיא צוידה רק בזוג מספריים קטנטן.

הוא עדיין שנא את זה.

הוא נותר זקוף על הכיסא החדש, שגרם לריח של עור לחלחל אל נחיריו. ידיו החרדות תפסו בדיסקרטיות בידיות לצדדיו.

הוא נשם עמוקות.

עיניו נותרו מקובעות על המראה, עוקבות בזהירות אחרי הספרית הבלונדינית שנעה מסביבו במעגלים. זה היה, כמובן, על רקע החדר הפסטלי והמחויך.

כל פינה וכל דבר היו מתקתקים מעבר למילים; בין אם היה מדובר על הספות הפרוותיות והמסוגננות, כסאות העור הצבעוניים, או על העובדות הצעירות וטובות המראה שהסתובבו להן ברחבי המקום, עם מדים ורודים מחליאים.

ואנדרו, שמערכת היחסים שלו עם הצבע הורוד הייתה אחראית לכמה מסיפורי הילדות המעוותים ביותר שלו, מן הסתם לא היה במצב רוח טוב במיוחד. הוא ישב שם, עם פרצוף חמוץ ועיניים מצומצמות, סופר את השניות עד הרגע בו ישתחרר מהכיסא הארור.

וכמובן, מפעם לפעם, כשנמאס לו, הוא הסיט את עיניו הצידה. להגנתו, זה קרה כשהוא כמעט קיבל בחילה מהספרית, התזוזה והצבעים המוגזמים. ואולי גם מהמחשבות שחוללו בראשו ללא הפסקה.

אז הוא הסיט את מבטו.

וזין,טוב, אולי הוא גם עשה את זה כי היה ממש מבדר לראות אותו על רקע הורוד.

את המזדיין.

העוזר האישי, שישב על הספה ברקע, היה הדבר היחידי במספרה שאנדרו יכל להכריז עליו כנטול צבע. החליפה השחורה והחולצה הלבנה, העור, השיער והעיניים הכהים. הכל היה נטול חיים.

כמובן, זה לא יצא מגדר הרגיל.

יו פשוט התעסק בפלאפון שלו, עושה דברים חשובים של אנשים חשובים. טוב, לפחות ככה אנדרו הניח. הוא לא ידע מספיק. ולא היה לו אכפת. וחוץ מזה, אחרי זכרונות יום האתמול - שעדיין היו צרובים במוחו - גם לא התכוון לבקש.