תאמר לו לא (MaleXMale)

36# - בדם

"זה כלב מכוער." העיר הילד אחרי שתיקה ארוכה.

גריף, עדיין ישוב על ירכו של אנדרו, העניק לו מבט גדול ותמים לפני שהחזיר את ראשו למקומו. "ממש מכוער."

ושוב הייתה דממה.

אנדרו הרגיש תלוש יותר ויותר מרגע לרגע. בהתחלה רק הבית של יו הרגיש מוזר, אבל באותו הרגע הכל הרגיש מוזר. בין אם אלה היו הם, שלושתם, על הספות של יו. בין אם זה היה יו, לבוש בבגדים זרוקים ולא בחליפה אופיינית. בין אם זה היה הילד החבול וחסר השם שהצמיד קרח עטוף במגבת אל פניו הנפוחות.

פשוט מוזר.

ככל שאנדרו התעמק בילד, כך מצא עוד דברים שהטרידו אותו. זה התחיל עם ההבנה שהיה בהיר בצורה חריגה בהשוואה ליו; עורו נטה יותר לגוון מוקה מאשר זה של יו, שהזכיר שוקולד. החריגה הזאת הייתה מטרידה מסיבה מאוד ספציפית - הפנים שלהם היו דומות להחריד. העיניים והאף, עד לפרטים הקטנים ביותר, היו כמו שכפולים. זה היה כמו לראות את יו עם שינויים קטנים וכמה שנים פחות.

ואז הגיע הפה. שם, היה השינוי הכי גדול. מצד אחד היה את יו, עם שפתיים שופעות ושורות שיניים לבנות ומסודרות, ומצד שני את הילד, עם שפתיים דקות יותר ו...חיוך לא שלם. כל פעם שפיו נפתח, אנדרו ראה שהיו חסרות לו שתי שיניים וחצי; שני חורים שחורים בשורות השיניים מאחורה, וחצי שן חסרה מקדימה.

מעבר לזה, הילד הצנום, מניגוד ליו השרירי, היה די שברירי וגמלוני למראה. הבגדים שלו היו די קטנים, אבל הם עדיין נראו די גדולים בהשוואה אל גופו הקטן. החולצה הקצרה והמוכתמת בדם שלבש חשפה זוג ידיים דקיקות ופריכות למראה, והמכנסיים ההדוקות שלו, שהיו מוכתמות בדם אף הן, גרמו לרגליו להיראות כמו זרדים. הכי מוזר מכל העניין היו הגפיים באופן כללי. הוא שם לב אל העניין הזה באיחור; הן היו ארוכות בצורה כמעט לא פרופרציונלית לדקיקות של גופו.

אבל אז היה את העניין האחרון. מה שהתחיל וסיים הכל; הפנים. כי בהתחלה לא כל כך קל להבין את זה, אבל בהמשך היה פשוט להבין שפניו היו שקועות; הלחיים, האזור מתחת לעיניים, הכל היה שקוע. והכי מוזר, הוא לא נראה גווע, אלא פשוט...

סובל.

וזה לא כי הילד נראה מייחל לעזרה או אומלל, כי הוא לא. ממש כמו קנבס ריק, הוא נראה מוכן שיציירו עליו הכל. העיניים של הילד, הן היו דומות להחריד לאלה של אחיו; מלוכסנות, כהות, חדות וחסרות חיים.

"איך היא?" קולו של יו השתיק רעש לא קיים. אם קודם לכן הייתה דממה, באותו הרגע היא הפכה מוחלטת. עד אותו הרגע, אנדרו לא שמע אותו מוציא ולו מילה - ועכשיו, פתאום, זה כאילו היו חיים פתאום מאחורי הקול המת זה מכבר.

כעס, הוא חשב? זה היה כל כך קצר, כל כך מהיר, אבל זה הרגיש כמו כעס. זה היה חריף. אלים כמעט.