תאמר לו לא (MaleXMale)

40# - סומסום היפתח

אנדרו עצם את עיניו, השעין את ראשו על הקיר, והידק את אצבעותיו מסביב לכוס המים שנטל זה מכבר. גוש הפרווה כבר היה שעון באדישות מנגד לרגליו היחפות.

"אנדרו!"

אנדרו, כמובן, היה במקום שליו ונחמד ואטום.

"אנדרו!"

אנדרו, מן הסתם, חי את חייו כבר מתחת לנורה גדולה, מנחמת ומגוננת.

"אנדרו!"

והצרחות כבר היו יותר כמו מנגינת רקע בשלב מסוים, באמת, אם מסתכלים עליהן בצורה מסוימת.

"אנדרו," התחנן האיש מצידה השני של הדלת. "בבקשה, בבקשה, רק תפתח את הדלת."

עיניו נפקחו, והסלון החשוך שוב בירך את פניו.

הקצב הופר.

ידו החופשייה של אנדרו חלפה על הרצפה הקרה. הייתה לה תחושה מנחמת, כמעט. "אני לא פותח." אמר. אמר כי הצרחות כבר היו יותר מידי מעבר לדלת והריק ששכן בו איים לבלוע אותו מבפנים. "אבל מה אתה רוצה, דאנקן?"

ופתאום לחלץ את שמו מפיו היה משהו, באמת. זה הרגיש כאילו כל האנרגיות הטובות של הוויתור והתהומיות שהקיפו אותו לאחרונה פתאום נעלמו. במקום, הוא פשוט הרגיש צורך חד ובלתי ניתן לדחייה פשוט... לעזוב את הכל ו... אה, לעשות משהו. או משהו אחר. הוא לא ידע.

ובכנות, לא היה לו מושג מה או איך. אבל הוא כן קיווה שהיה דם מעורב.

"אני רוצה לדבר איתך." אמר דאנקן. "פנים מול פנים."

"בטח, אתה רוצה את זה עם לימון בצד או בלי לימון בכלל?"

"אני רציני."

"גם אני." אנדרו השיב. הוא משך את הכוס מעלה, עם ידו הנרעדת. המים קרקשו מנגד לשפת הכוס, חלקם חומקים מטה ונוחתים על בגדיו לפני שהצמיד את הזכוכית אל שפתיו ולקח כמה לגימות ארוכות. ואילו רק אז, אחרי שהמים ירדו במורד גרונו והכוס מצאה את דרכה לצידו, שוב פתח ודיבר: "אתה חושב שאני עד כדי כך שונא את עצמי, דאנקן?"

"לא." דאנקן השיב מצידה השני של הדלת. "אני לא."

"יופי."

היה טוב שהמילים הוסיפו לצאת מתונות ורגועות, אבל כל נשימה הרגישה כמו מעמסה בלתי אפשרית, אז הוא לא באמת נשם. לא, הוא פשוט הכניס פנימה, אבל האוויר היה ריק וחסר תועלת. האדם הזה... האדם שעמד בחוץ...

אנדרו הידק את ידיו מסביב לברכיו המקופלות. הוא הרגיש כמו ילד קטן על רצפת החדר המוכרת. מחכה לבלתי ניתן לדחייה. הוא היה חופשי ככל שיכל להיות, ועדיין מצא את עצמו שם.

אולי.

אולי הוא רצה משהו.

משהו אחד.