תאמר לו לא (MaleXMale)

46# - עשרים ושבע

היי חברים(: בבקשה שימו לב שהתפרסם פרק מוקדם יותר היום^^ שניהם קצרים מהרגיל והולכים יד ביד אז החלטתי לפרסם אותם ביחד~

~~~

וזה היה ערב סתווי ונחמד אי שם לקראת סוף אוקטובר.

אלה היו שניים על אותה המיטה; אחד, גבר רזה מהרגיל. שני, כלב מבולבל וקטן.

"אני עומד להיות משהו טיפשי." אמר הגבר הצנום. אבל עד מהרה, כיווץ את גבותיו. "לא. זה לא טיפשי. זה הכרחי." הוסיף, מניד קלות בראשו. "אני חושב."

וכשהוא הוריד את עיניו מטה, לעבר הדמות הפרוותית שישבה על המיטה בצייתנות, למולו, הבחור יכל רק לשאול את עצמו: למה אני מסביר את עצמי לכלב?

אבל עם המבט הגדול שננשא לעברו, הלב של הבחור המדובר יכל רק להתכווץ בחזהו.

"אל תסתכל עלי ככה." הוא אמר.

הכלב, עם זאת, המשיך להסתכל על הגבר החיוור למולו באותה הצורה. חלק בגלל כי הוא לא הבין אנגלית. חלק בגלל שמשהו היה ממש מוזר באוויר.

וכמובן, היו כמה דברים מוזרים מאוד באוויר. הכל התחיל בסמיכות שלו ובצורה בה הוא היה נוקשה וכבד מסביבו. מעבר, היה את... טוב. הבעלים שלו. הבעלים שהסתכל עליו בצורה שסירבה להניח לו. הבעלים שמיום ליום נעלם ונבלע יותר ויותר ויותר.

הבעלים שבטח זמם משהו.

"אני פשוט..." והגבר הרזה הניד בראשו לשלילה, משפיל את עיניו אל חיקו. והוא אולי הרגיש קצת הקלה שפתאום הצליח להוריד את עיניו מעל לכלב, גם אם עד מהרה שב אליו, כשהרים באיטיות את הנשק לבחירתו. אצבעותיו דמויות הזרדים בלטו בצורה מחלחלת מנגד לטבלית הכדורים הכסופה. "אתה... רואה את אלה?" הוא ניסה לבלוע את האנחה הכבדה שזיעזעה את ריאותיו אבל לא הצליח. לא כמו שצריך. שוב עיניו נקרעו מאלה של הכלב. לא. הוא לא ממש יכל להסתכל עליו עוד. "יש לי אותם כבר שבוע ו...אני חושב אולי שהגיע הזמן להשתמש בהם." ובעיניו של הכלב, הגבר נראה די מוזר ככל שהזמן עבר. עכשיו, היה משהו קצת חדש. היו הפנים. עצמות הלחיים שמעולם לא היו כל כך ברורות וחדות מתחת לעורו. "יש אנשים משוגעים שם בחוץ, אבל שמעתי ששניים מאלה יכולים להוריד פיל."

הכלב משך קלות באפו. לא בטוח מה הוא שומע, מסיבות ברורות. האוזניים שלו היו זקופות ככל יכולתן, זהירות לגבי... הכל. כי היה שם משהו. משהו באיך שהכל נשמע. משהו ב... בצורה בה ההברות שלו ליוו את דבריו.

הדברים שהוא לא הבין, כמובן.

"כלומר," אמר הבעלים. "אני באמת חושב שזה הדבר הכי נכון לעשות." או שזה לפחות מה שהוא אמר לעצמו, כי לפעמים כבר אי אפשר לדעת מה נכון ומה לא נכון. אז הוא אמר לעצמו שמשהו נכון ופשוט הימר עליו בתקווה להיות צודק. "כל יום מזדיין עובר ואני עדיין חושב שזה נכון." כי הרי כל יום וכל לילה הגבר היה שוכב באותה המיטה ומעשן ושותה ועוד ועוד. והוא לא הגדיל מנות או השתמש במשהו גדול יותר כי הוא פחד, אבל מצא את עצמו נתקל יותר ביותר באותה מציאות דפוקה בתמורה. ואולי, אמר הגבר אז לעצמו, שהגיע הזמן לשים לזה סוף. אולי הגיע הזמן להפסיק לפחד. ואם כבר, אמר לעצמו, אז אעשה את זה עד הסוף. "ואני כאילו, חושב על מי שיהיה לו אכפת." ובשלב הזה הוא כבר חייך, באמת. גם אם קולו ירד לכדי לחישה כשאמר את האמת הנוראה; "ומבין כל פעם מחדש שזה אף אחד." ולמול הכלב, היצור היחידי שעוד חשב עליו על גבי האדמה, משהו בו אולי התנער כשהבין שלא היה אדם אחד בעולם הזה שיכל להקשיב לשורה הזאת ולומר 'לא, אנדרו, זה לא נכון'. ואז הכל התנקז בו, בתוכו. כל הצבעים נמסו לשחור ולבן. "אז בשביל מי אני לא עושה את זה, אה? כי זה לא בשבילי."