תאמר לו לא (MaleXMale)

9# - גברת בלום, אדון באקלי

שחררו אותו אחרי שלושים שעות. שלושים שעות במסגרתן הוא ישן, בעיקר. שלושים שעות שבסופן מירה הסיעה אותו לבית שלו, העלתה אותו במדרגות, הכריחה אותו להתקלח כדי להוריד מעליו את הגועל, הכריחה לו אוכל לפה כי הוא לא אכל וזה היה ממש כפוי טובה - כמובן, בדרך היא כעסה על הכמות הזעומה של האוכל במקרר - ואז נתנה לו להיכנס סוף כל סוף למיטה.

והוא ישן.

שוב.

אנדרו מצא שעבר זמן מה מאז שהוא שקע בשינה כל כך מפוארת ומדהימה. זה היה משהו מיוחד, הוא פשוט עצם את עיניו... ושקע פנימה להמון המון שעות. הוא היה מכוסה בערימה של שמיכות, רגוע אחרי מקלחת מרעננת ונתקל בעתיד נטול תכנו, מאחר שהוא לא היה במצב הפיזי הראוי לעבודה. כל עבודה. אפילו חשיבה.

זה היה מרגיע.

---

אנדרו התנער. עיניו נקרעו לרווחה וגופו נע בחדות לעומת הרעש הרועם שחצה את הבית שלו. בעודו התהפך במקומו לצד הגוף המנומנם לצידו, הוא עיקם את פניו; ככל שהוא השתהה, כך הוא זיהה טוב יותר את הקול מחריש האוזניים של הפעמון שלו, שלווה בצליל הנביחות המרנינות של גריף. הדביל ההוא.

זין.

מירה, לצידו, התנערה אף היא, כנראה בגלל הכלב הצוהל שזינק על המיטה בין שניהם. אחרי פיהוק עייף מצידה, היא מיהרה להתיישב, מניחה את ידה על גריף הנמרץ יותר מידי לאיזו-שעה-שזו-לא-תהיה ומנסה לרסן אותו למקומו, אך לשווא. "תישאר פה," היא אמרה בעייפות, קולה צרוד וכבד שעה שהיא פנתה ספק לאנדרו וספק לגריף. היא נראתה עייפה כמו שהיא נשמעה; שיערה היה פרוע וסתור, מתחת לעיניה ניצבו שקעים כהים ובאופן כללי היא נראתה כבדה ותשושה. "אני אפתח."

אנדרו הנהן לאיטו למול אחותו, שמיהרה לקום לעמידה ולרטון בזמן שהצלצולים הפכו יותר ויותר דחופים. עם זאת, הוא לא התמקד בכך. מנגדה, אנדרו הרגיש היטב איך עפעפיו רפרפו. מוחו התחיל לשקוע שוב לעבר שינה... עד שמבין הרקיעות הכועסות של מירה והדילוגים הקלילים של גריף הנרגש, הוא שמע פתאום המהום, קול מאוד מוכר מהצד השני של הדלת, מחאה כועסת שגרמה לעיניו להיקרע לרווחה ולהינעץ בדלת הסגורה.

כמובן.

מבטו עקב אחרי התנועות המהירות של מירה שעה שהיא פסעה לעבר הדלת.

ברגע שמירה פתחה את הדלת לבית שלו, אנדרו הזדקף במקומו על גבי הר הכריות עליו הוא שכב. ראשו נמתח באחת בניסיון לראות מי היה עובר האורח שהרס את השינה שלו באכזריות, וכנראה להוכיח לעצמו שהוא לא טועה. או שכן? הוא כבר לא ידע.

אבל הנביחות המיוחדות של גריף, אלה שהיו קצת יותר גבוהות וייחודיות מבדרך כלל, אלה שנשמעו היטב כל פעם שהוא ראה אדם מסויים... הן נשמעו לפתע.