תאמר לו לא (MaleXMale)

48# - מטטרון

היי חברים, חשוב! בבקשה תקראו את שני המשפטים הבאים - מדובר בשני דברים חשובים מאוד!

לפני הכל, אזהרה: הפרק מכיל תכנים שעשויים להיחשב גרפיים ויחדדו עוד על אובדנות, אז אם זה עשוי לעשות לכם טריגר, אני מציעה לכם לשקול את הקריאה.

ועוד בשורה חשובה מאוד: עוד שלושה פרקים (כולל הפרק הזה, מה שאומר פרק 50) תלל עומד להגיע לסיומו! סוף כל סוףD:

בעת הסיום של תלל יעלה חלק ההמשך שלו (התקציר יימצא בסוף חלק חמישים), אז אין מה לדאוג לגבי זה^^ אתם גם תבינו טוב מאוד בנוגע לבמה ההמשך, "אל תאמר לו", עומד לעסוק^^ (למעוניינים - פרק בונוס יהיה בסוף אתל, בגלל שהוא רלוונטי לשני החלקים^^)

בנוסף, מי שיקרא את הפרק הזה רשמית עומד לקרוא את עמוד 400 של תלל! אנחנו נורא נורא קרובים ל200K מילים! הייתי אומרת שמי שקרא עד כה קרא בערך בין 700-800 עמודים של ספר אמיתי. אז תודה כל כך על ההתמדה!3>

נתראה בשני הפרקים הבאים והאחרונים❤

~~~

כשהדלת נפתחה, אנדרו יכל להישבע שכבר לא היה לו אכפת. לא אכפת מכלום. כשאתה שוכב במיטת מנוחתך האחרונה, מה אתה כבר יכול לצפות, אה? הקול החורק שמילא את החדר לא היה ממש משנה. האדם הנוסף שעמד בפתח הדלת לא עשה לו דבר. העובדה שהיה שם מישהו, ברגע הכי משפיל של חייו, בתחתית של התחתית, לא אמרה שום דבר.

ידיו היו פרושות לצדדים ועיניו נעוצות בתקרה. הוא הרגיש כמו ישו או משהו.

הוא לא ידע הרבה דברים; מה השעה, מי היה הנשיא המכהן ומי עמד בדלת, אבל הוא כן ידע את זה; כאב. זה לא היה כאב פנימי. זה לא היה משהו מבפנים. זה היה כאב חיצוני בוער. הזרועות שלו כאילו עלו באש, בכו לעזרה. זה הרגיש כאילו מישהו קילף לאיטו את העור מעל לחתכים הטריים שאיירו את גופו.

והוא יכל לשכב שם דקה, והוא גם יכל לשכב שם שעה. הוא פשוט שכב וזה לא שינה. הוא רצה להתערפל לתוך חוסר ההכרה ולהיעלם. לשכוח את הכאב מאחור. לשקוע לתוך הכבדות שהתחילה לאפוף אותו לאיטה.

זה בטח היה יו, אמר לעצמו, בשארית התפקוד שעוד היה לו. בטח היה יו שעמד להיכנס, לנעוץ בו מבט קצר, ולהסתובב בבת אחת. יו בטח לא עמד לחשוב יותר מידי עד הרגע בו יתפגר. העוזר האישי בטח עמד להסתכל מהצד, אולי קצת למחוא כפיים - במקצב איטי, מוזר ורובוטי - על רקע הנשימה האחרונה שלו ואז להתקשר למישהו.

לומר ש"אופס, תאונה". משהו כזה.

"גריף בכה בחוץ." אבל הקול שנשמע ברחבי החדר לא היה קול של גבר מבוגר. זה לא היה קול של מישהו... מת. זה לא היה הקול של יו. והצעדים שליוו אותו, את הקול, לא היו אלה של יו אף הם; הם היו קלים. רכים. "עכשיו אני מבין את זה."