תאמר לו לא (MaleXMale)

47# - קשר אופטי

היי חברים~ נתקפתי בחרטה אז הנה עדכון שתקף גם לשני הפרקים הקודמים:

תלל מדבר על נושאים אובדניים וכבדים ולא הייתי בטוחה איך להתייחס לזה, אבל אחרי מחשבה, אני מעדיפה לעשות משהו מאשר כלום. אז - הנה דרכים לתקשר עם עמותת ער"ן (עזרה ראשונה נפשית), במקרה ומישהו מכם מרגיש חסר אונים בנושא ולא בטוח מה לעשות:

טלפון: 076-8844402

דוא"ל: info@eran.org.il

~~~

דממה מוחלטת. זה מה שנשאר בחדר בית החולים אחרי השאלה הבודדה של מירה. לאנדרו לא היה אכפת, זה לא כאילו משהו שינה... כל דבר. לא כאילו הדמעות שעמדו לה בעיניים היו בשבילו. לא כאילו הנוכחות שלה שם אמרה משהו חוץ מאשמה. מירה אולי שנאה אותו, אבל היא הייתה אישה טובה. גם אם הוא היה זבל, היא בטח לא תכננה לעזוב אותו בשעת צרה, זה עמד לרדוף אותה אחרת.

אבל זה לא כאילו הוא היה במקום טוב. זה לא כאילו הוא יכל לתת לדברים כאלו לשחק עם הראש שלו. זה לא היה כאילו הוא יכל להעמיד פנים שלמישהו היה אכפת. כי הוא לא. כי הוא הרגיש כאילו היה כבר חוט אחד שמשך אותו מעל למים, וככל שזה המשיך החוט נמתח ונמתח. לא היה לו מושג איך הוא הצליח להיאחז בו ברגע האחרון, אבל זה קרה. לא היה לו מושג איך הוא הצליח להמשיך ולהדק אותו בין אצבעותיו אחרי שדאנקן נגע בו שוב, אבל הוא עדיין המשיך.

אבל... למרות הכל, מירה הייתה עשויה להיות הקש האחרון. ככל שזה המשיך... לא. זה פשוט לא יכל להמשיך.

הוא פשוט היה צריך... הוא לא ידע. הוא היה צריך כנראה קצת זמן לבד. כנראה מקום אחר ללכת אליו. כנראה לחבר בין הקצוות של כל הדבר הזה. כנראה להבין אם החיים שלו עוד היו שווים את זה ואם יש עוד סיבה שהוא נמצא שם למרות שהוא יכל שלא.

הוא כנראה היה צריך לומר משהו כמו 'בבקשה תצאי'. משהו כמו 'פשוט לכי מפה'. משהו כמו 'אני לא רוצה לראות אותך'. אבל, כשפתח את פיו לדבר - עדיין לא מרים את עיניו מעל לתחבושות מסביב לאמותיו - היה משפט אחד שיצא מפיו, כזה שבבירור היה עדיף על כל השאר: "למה שיהיה לך אכפת?"

וכמובן שדממה עקבה אחרי המילים האלו, כי למה לא, בעצם. היא הייתה קצת יותר כבדה משציפה. אפלה, כמעט. זה לא שהיום שלו לא היה כבד ממילא, אבל זה הרגיש כמו סוג אחר של אפל. היו שתי נקודות מאוד שונות בין לשכב בתוך הדם של עצמך לבין למצוא את עצמך באותו חדר עם האדם האחרון שוויתר עליך בעולם.

הדממה ביניהם באמת הייתה כמעט מחרישה. כל כך אלימה, שהוא כאילו יכל לשמוע את הדברים שלא נאמרו, צפים אל האוויר ביניהם. שאלות כמו 'למה' ו'איך', מילים כמו 'אכזבה' ו'חבל', משפטים כמו 'אתה לא מספיק טוב בשבילי'. וכל אלה התלוו אל דפיקות לבו, שכבר טרקו את עצמן בגסות על עור התוף שלו.