תאמר לו לא (MaleXMale)

50# - השנה הטיפולוגית

שלום! זה החלק ה א ח ר ו ן לתלל! שימו לב שהתפרסם פרק ב"אל תאמר לו", הסיפור הממשיך בסדרה~

~~~

"...אנדרו." הוא שמע את שמו, אי שם. מבעד לשמיכות, הכריות והסדינים. קול מוחה ברח מבין שפתיו, וראשו התעקש להחליק בחזרה לתוך הצבעים המעופפים שהיו החלום המוזר שלו. הוא אפילו לא ידע מה קרה שם אבל אלוהים, זה היה טוב. "אנדרו..." אמר שוב הקול, ואנדרו זיהה אותו, ולא התחשק לו לזהות אותו. הוא רצה לחזור לישון. כל חלק וחלק בו אמר לו שהוא היה צריך לחזור פנימה. "אנדרו."

אנדרו המהם, כאילו הבין בדיוק על מה היה מדובר. זה, כמובן, היה עד הרגע בה יד הונחה על כתפו וניערה אותו קלות. מן הסתם, בתגובה, עיניו נתלשו לרווחה. הוא מצמץ פעם אחת, פעם שנייה, קולט את העובדה שהיה... חשוך. גבותיו התכווצו בעודו התחיל אט אט להרכיב את הצללים מסביבו, לתת להם תפקידים ושמות. אחד בין אם היה מדובר בארון שברקע, השידה לצידו, ידו לצד פניו... ואז זוג עיניים ירוקות, שהיו שייכות לגבר שישב על קצה המיטה.

גם שנייה מחוץ לשינה, אנדרו כבר זיהה את ארשת פניו הרצינית של הגבר למולו. "ממ - לוי." הוא הניע את ראשו בניסיון לנער את עצמו לערות, גם אם זה כרך תקווה טיפשית שיוכל למנוע מעיניו להיסגר שוב. מבטו חלף באיטיות על הגבר המוכר. לוי העניק לו מבט עדין ורגוע, אבל הוא נראה די מוטרד. הגיוני, כי הוא התעורר מדברים בקלות מוגזמת. להשערתו של אנדרו, זאת הסיבה שהעור שלו תמיד היה כל כך חיוור. "מה - " פיהוק עצר ממנו מלדבר וקרע ממנו קול חנוק ועייף. אלוהים, הוא לא האמין ששוב מצא את עצמו ער באמצע הלילה. ודווקא כשהלך לישון העז לחשוב שסוף כל סוף יזכה לשנת לילה שלמה ומפנקת. כמה תמים מצדו. " - מה השעה?"

לוי חייך קלות לעברו, אבל אפילו אנדרו העייף להחריד יכל להבין שמשהו מוזר קרה שם. הוא הכיר את לוי מספיק כדי להבין שמשהו דפוק קרה. לוי העדיף להתעלם ממחשבותיו, עם זאת, והרים יד אחת חצי-שעירה אל פניו. עיניו נדדו לכמה רגעים, והוא גירד את זיפיו הבלונדיניים בהיסח הדעת. "ארבע לפנות בוקר." אמר. והוא נשמע חצי עייף וחצי... משהו אחר. אולי מרוגז? זה לא התאים לו, אבל בהתחשב בכך שזה היה היום הרביעי ברצף בו הם התעוררו באמצע הלילה...

"אלוהים." הוא הניד בראשו לשלילה, מתחכך על גבי הכרית. לכמה רגעים, הוא רצה לשכוח שמשהו קרה ופשוט להישאר על הכרית ולבהות בנוף. אבל טוב, לכל דבר טוב היה סוף. אנדרו רצה לרטון, אבל לדברים האלו הייתה סיבה טובה. כלומר, בדרך כלל. "מי התקשר הפעם?"

"אף אחד לא התקשר."

אנדרו הטה את ראשו בבלבול על גבי הכרית. לנוכח התשובה, עיניו פתאום נפקחו לרווחה. באותו הרגע, הפך מודע להרבה דברים בו זמנית. דברים כמו העובדה שעיניו של לוי היו יחסית ערניות למראה, שהוא זרק עם עצמו סווטשירט - מה שהוא אף פעם לא עשה במיטה - וש... "רגע." מלמל בבלבול. "למה אתה לא במיטה?" שאל. כמובן שהשאלה נחתמה עם חיוך נבוך מצידו של לוי, שרגליו השתלשלו מעל למיטה. "מה קרה?"