תאמר לו לא (MaleXMale)

26# - משקפיים ורודים

אזהרה: שימו לב שקראתם את הפרק הקודם שפורסם בשישי^^

ואם כבר, תודה אדירה על שמונה אלף צפיות!❤

~~~

אנדרו התהפך על המזרן שלו, מפנה את גבו אל דאנקן. עיניו התמקדו בקיר הלבן למולו. "תשתוק, דאנקן." הוא רטן. "לחזור לגור אצלך זאת החלטה מטומטמת." כלומר, החלטה ממש מטומטמת. כזאת כל כך מטומטמת, שהתבלטה בהרבה מעל מלאי של החלטות מטומטמות אחרות שאנדרו נקט בהן לאחרונה. מה שאמר... כאילו, הרבה. "רק אתה חושב שזאת החלטה חכמה."

"נמאס לי לישון על מזרן מתנפח, אנדרו." דאנקן התאונן. הוא נע הצידה כדי לעטוף את אנדרו; ידיו השריריות שוב מצאו את דרכן מסביבו, והבטן החטובה שלו נצמדה אל גבו של אנדרו. "ואני רוצה להיות איתך כל הזמן."

המזרן המתנפח נע בחוסר אונים מתחתיהם. אנדרו הבין את זה, באמת. לדאנקן היה מזרן מדהים בבית. מזרן כזה שגרם לריר לעלות בפיו בימים קשים מספיק. אבל, הוא ממש לא היה בכוננות נפשית. וכן, מהרגע בו הוא מכר בחזרה את נשמתו לשטן, דאנקן היה יותר מנלהב בניסיונותיו להחזיר את אנדרו אל ביתו... אבל אנדרו עדיין לא היה שם, במקום הנדרש. "אז תקנה לי מזרן רגיל." מה שכן, ניתן להצביע על זה שהחוזה שלו... עמד להיגמר עוד יומיים בלבד.

...והוא עדיין לא חזר לעבודה החביבה שלו בתחום התברואה.

"אתה תישאר פה לנצח עם מזרן רגיל!" דאנקן מחה.

אנדרו גלגל את עיניו. "אז תשלם תעריף לפי שעה."

"נו, אנדרו." דאנקן קיטר. "אתה יודע בעצמך שאי אפשר להישאר פה עוד הרבה זמן." הוא קירב את פיו אל אוזנו של אנדרו, והפך את דבריו ברורים כשהדגיש: "ויש שקט."

שקט. ביניהם.

כן, ברור.

אם לא הסתכלו לעומק, כל מה שדאנקן היה נכון - אבל זה לא אמר שדאנקן לא ניסה לשחק עם האמת, התחביב הכי גדול שלו. בסופו של יום, כל מה שנאמר היה שטויות, ודאנקן ידע את זה בעצמו. "שקט של שבוע."

לחיו של דאנקן התחככה מנגד לשלו, הזיפים הקוצניים שלו הברישו מנגד לפניו של אנדרו. "אם זה יעזור, אני באמת אשלם לך לפי שעה."

"אני אערוף את הראש שלך, הנקודה של הבדיחות האלה היא שאני לא זונה."

"בחייך, אנדרו." דאנקן לחש, שפתיו המקניטות מרפרפות על עורפו. "בחייך."

"אני לא רוצה!" התעקש אנדרו. "תפסיק להיות מפונק ותחזיר את הדברים שלי." אבל הוא ידע שהיה מאוחר מידי. למעשה, הוא היה די בטוח שרוב החפצים שלו מצאו את דרכם לרחובות. כלומר, הוא נתן את האישור, כן? אבל זה עדיין היה מדכא.

וזה לא מנע ממנו לדרוש אותם.

"לא."

אנדרו גלגל את עיניו שוב.