פרק 1

9.5K 196 11
                                    

שאפתי אוויר וניסיתי להרגיע את עצמי.
הכל יהיה בסדר, אני מקווה.
זה היום הראשון שלי בתור אחת ששומרת על האגפים בכלא, זה השיבוץ שקיבלתי בצבא.
סיימתי כבר את הטירונות בעיר הבהדים וכרגע אני אשמור בכלא ׳רימונים׳ שנמצא באבן יהודה.
פחדתי ממש, הכי פחדתי להסתבך עם איזה עבריין או שמישהו יאיים עליי, זה לא קל לראות את האנשים בכלא יושבים שם ומחכים רק לצאת.
מפחיד לשמור עליהם, מה אם הם פתאום יעשו בלגאן ואני לא אצליח להשתלט עליהם?
די ירדן, תהיי חיובית כמו תמיד.
בלעתי את רוקי ונכנסתי לתוך הבניין, ניגשת למזכירה.
״היי, אני ירדן, אני כאן בשירות צבאי״ אמרתי והבטתי סביבי.
המקום נראה קצת אפל בגלל התאורה החלשה ושלוש מזכירות ישבו בכיסאות והקלידו במחשבים.
״כן, בטח! חיכינו לך״ חייכה.
המזכירה נראתה בערך בגיל העשרים פלוס ונראתה צעירה.
״יהיה לך קשה בהתחלה, אבל את תתרגלי״ אמרה לי.
״דרך אגב, אני בר״ הציגה את עצמה וחייכה במתיקות.
שיערה בלונדיני ועיניה חומות, עורה מעט שזוף והיא נראית ממש מתוקה.
״ירדן״ אמרתי שוב וחייכתי אליה בחזרה.
״תלכי במסדרון דלת ראשונה מימין, זה המפקד״ אמרה.
״תודה״ אמרתי ונפרדתי ממנה לשלום, מתהלכת במסדרון.
המון דלתות היו במסדרון ועליהם כל מיני שמות של כל מיני אנשים ותפקידים.
׳גל רווח מפקד כלא׳ היה רשום על הדלת.
לקחתי נשימה עמוקה ודפקתי על הדלת, מחכה לתשובה.
״פתוח״ קרא קול מבפנים ופתחתי את הדלת.
מולי ישב גבר בשנות השלושים לחייו, שיערו שחור ועיניו חומות כהות.
הוא נראה צעיר ומושך לגילו.
״שלום״ חייכתי אליו והוא חייך בחזרה חיוך חמים.
״בואי, שבי ירדן״ אמר ובלעתי את רוקי, איך הוא יודע את השם שלי?
ניגשתי לכיסא ממולו והתיישבתי עליו.
״את בשירות הצבאי עכשיו, נכון?״ שאל והביט בי.
״כן״ עניתי.
״התפקיד שלך כאן הוא לשמור על האגפים ולוודא שלא יהיה בלגאן בין האסירים״ הסביר והנהנתי.
״יש לך גם אגף של סוהרים שבו תישני את ושאר הסוהרים, וגם חדר אוכל נפרד, את יכולה להיכנס אליו בלי קשר לארוחות הקבועות ולאכול כל זמן שתרצי״ הסביר.
״את מתחילה מהיום, יש לך יציאות של פעם בשבועיים״ המשיך ונתן לי דף.
״פה רשום הכל, כל החוקים שאת צריכה לדעת, איזה אגפים יש לך פה ועוד כל מיני דברים שתצטרכי לזכור״ אמר והביט בי לראות שהבנתי.
״אין בעיה״ הנהנתי אליו ולקחתי את הדף.
״יהיה לך קשה, אבל את תתרגלי, את חזקה, זה קטן עלייך״ חייך ונלחצתי מעט.
״שיהיה לך בהצלחה ירדן״ קם ממקומו וכך גם אני.
הוא לחץ את ידי ויצאנו מהחדר.
נכנסנו לאגף של הכלא ובו היו הרבה תאים וכמה סוהרים שהסתובבו ביניהם.
״אלה הם חברייך לצוות״ הסביר גל והחווה עם ראשו על הסוהרים.
״כל מה שאת צריכה לעשות זה לשמור עליהם ולוודא שלא יעשו בלגאן״ הזכיר שוב והנהנתי, מקווה באמת שלא יעשו בלגאן.
״אני אלך, אם תצטרכי משהו אני פה״ אמר.
״תודה״ חייכתי אליו וגל הלך.
״היי, אני בן״ חייך אליי ילד בלונדיני עם עיניים ירוקות.
הוא גבוה ממני בקצת וזיפים עיטרו את פניו.
״היי, אני ירדן״ הצגתי את עצמי.
״אז מה, את פה בשירות צבאי, כמוני?״ שאל ובחן אותי.
״כן״ חייכתי והבטתי בפניו, הוא ילד ממש יפה.
״אל תהיי לחוצה, הכל יהיה בסדר״ הרגיע אותי.
״כן, אני מקווה״ נשכתי את שפתי.
״בת כמה את?״ המשיך עם השאלות.
״18, ואתה?״ שאלתי.
״19״ ענה.
״יש עוד חצי שעה ארוחת ערב לאסירים, אז אנחנו אמורים לשחרר אותם וללכת איתם״ בן הסביר לי.
״כמה זמן אתה כבר פה?״ שאלתי.
״שנה״ ענה לי.
״אבל האמת שממש בסדר פה, יש פה אחלה אסירים, נכון שיש אסירים שעשו דברים נוראיים, אבל כשאת מתחברת אליהם את מגלה בהם צדדים אחרים לגמרי״ בן אמר.
״זה מעניין לדעת את הסיפור שלהם״ אמרתי.
זה באמת מעניין לדעת למה כל אחד יושב בכלא.
לא כל אחד אשם גם, יש כאלה שהם חפים מפשע, בודדים אבל יש, ויש גם כאלה שהפלילו אותם.
אין לדעת מה כל אחד עובר.
המשכתי לדבר עם בן וגיליתי שהוא נורא נחמד והתחברנו ממש מהר.
״יש עכשיו ארוחת ערב״ בן לחץ על כפתור ושפתח את השער של האסירים, והאסירים התהלכו בשורה כשאנחנו מקדימה ועוד שני סוהרים מאחורה, כדי לוודא שלא יווצר בלגאן.
נכנסנו לחדר אוכל שהתמלא באסירים ובחנתי אותם.
חלקם נראו נורא מפחידים, עם צלקות וחזות מאיימת, וחלקם נראו נורמליים לגמרי, כאילו לא צריכים לשבת כאן בכלל.
חלק מהעיניים הופנו אליי והשפלתי את מבטי.
שמעתי לחשושים כמו ״אחי תראה איזה כוסית״ ו-״מה הייתי עושה לה״.
זה העביר בי צמרמורת ונגעלתי, איך הם מעזים לדבר ככה?
״אל תתייחסי אליהם, ככה זה כשאתה לא מקבל זיון הרבה זמן״ בן גיחך והסמקתי ממה שאמר, אני לא אוהבת לקלל ובטח שלא לשמוע קללות.
האסירים סיימו לאכול ונכנסו לתאים שלהם ואנחנו, הסוהרים, התיישבנו לאכול.
״האוכל פה ממש נחמד״ אמרתי, אוכלת את חתיכת בשר שהנחתי בצלחת.
״תכירי, זאת עדי״ בן הציג לי את עדי, שהיא גם סוהרת.
שיערה שחור פחם ועיניה בצבע דבש, היא גבוהה ורזה.
היא יפהפייה, כאילו הוציאו אותה מאיזה מגזין מפורסם.
״היי״ עדי אמרה ללא חיוך ובחנה אותי.
בלעתי את רוקי
״וזאת שירה״ הציג את שירה.
שירה נמוכה, בגובה שלי בערך, שיערה חום ועיניה חומות, היא מהממת אפילו יותר מעדי.
״היוש!״ שירה קראה בהתלהבות.
״היי״ צחקקתי אליה, היא לעומת עדי נראית ממש מתוקה.
״את מהממת!״ שירה אמרה, והביטה בי.
״תודה״ חייכתי בביישנות.
״את לא מבינה כמה חתיכים יש פה אפילו!״ הכניסה מזלג גדוש בפסטה לפיה.
צחקתי ונענתי בראשי, אנחנו הולכות להיות חברות ממש טובות.
המשכתי לאכול את הבשר ואת האורז שהנחתי על צלחתי וגם את התפוחי אדמה והסלט.
אני אוהבת לאכול, אוכל זה החיים, החיים זה אוכל.
אני לא מבינה איך עוד לא הפכתי לשמנה מרוב כל האוכל שאני אוכלת.

כשסיימנו חזרנו לאגפים והמשכתי לדבר עם שירה והבנתי שהיא נורא מתוקה.
יש לה תסביך אב, אבא שלה נהג להכות אותה, כמו אבי שלי, שהכה אותי ואת אמא שלי.
יש לנו המון דברים במשותף.
״אז מה עדי, התגעגעת אליי?״ שמענו קול של אחד מהאסירים ועדי צחקקה והסמיקה.
״בטח נתנאל, כולי שלך עוד מעט״ החליקה את ידה על גופה ונגעלתי.
״זה מותר פה? אסיר וסוהרת?״ שאלתי.
״האמת, שאין חוק שאומר שאסור״ (תדמיינו שאין- הערת הכותבת) אמרה שירה.
״היא הסוהרת פה, אז מותר לה להיכנס אליו לתא, כי בתכלס אין מצלמות בתוך התאים, אלא רק מבחוץ״ הסבירה.
״אה״ אמרתי.
״אני לא סובלת את עדי, היא נמרחת פה על כל האסירים וזה כלכך לא מכבד ולא יפה״ שירה אמרה.
״כן״ הסכמתי איתה והבטתי על עדי, שפתחה את התא ונכנסה לבפנים.
״היא שוכבת איתו כאילו?״ נגעלתי.
״כן, הם יזיזים, היא ונתנאל״ אמרה.
״נתנאל?״ שאלתי והבטתי בה.
״כן, הוא אסיר מסוכן פה, הוא רצח גבר״ היא לחשה לי באוזן והצטמררתי.
״אבל אבל הסורגים פתוחים, אפשר לראות הכל״ הבטתי בשירה.
״יש חדר קטן בתוך האגף לכל אסיר״ הסבירה והנהנתי בהבנה.
״אני חושבת שאלך כבר לישון״ אמרתי בשקט.
היום זאת לא תורנות הלילה שלי, כך שאני יכולה ללכת כבר עכשיו למיטה.
״לילה טוב יפתי, אם תצטרכי משהו אני פה״ חייכה וחיבקה אותי.
״תודה שירה, לילה טוב״ חייכתי בחזרה ונפרדתי ממנה ומדן, הולכת לחדרי.

כשנכנסתי לחדר התפעלתי ממנו נורא.
הוא לא נראה כמו חדר של סוהר, אלא ממש כמו חדר רגיל, של אכסנייה.
המיטה הייתה מיטה זוגית גדולה ושירותים ומקלחת היו בתוך חדר קטן נפרד.
אפילו מטבח יש כאן! זה לא ייאמן!
נשכבתי על המיטה ונשמתי לרווחה.
היום הזה כלכך הלחיץ אותי, אבל עברתי אותו בשלום.
פחדתי שאיזה אסיר יאיים עליי, אבל היום עבר מעולה.
אני מקווה שאתרגל וארגיש יותר ביטחון כאן.
פשטתי את מדי הכלא והחלפתי לפיג׳מה חמימה ונעימה.
נכנסתי תחת השמיכה והתקשרתי לאמא.
״יפה שלי!״ אמא קראה מהקו השני.
״היי אמא״ חייכתי.
״איך את? איך עבר היום הראשון?״ שאלה.
״היה בסדר, יש פה ילדים ממש נחמדים שהם גם סוהרים, כמוני״ הסברתי לה.
״יופי יפה שלי, אכלת? שתית?״ אמא שאלה.
״כן, ואת?״ שאלתי.
אני מתגעגעת אליה.
״כן חיים שלי, אל תדאגי״ אמרה.
״טוב, לילה טוב אימוש״ אמרתי.
״גם לך חיים של אמא״ אמרה וניתקנו את השיחה.
אבא שלי התעלל באמא שלי מאז שהייתי בת חמש, אבא שלי לקח סמים ובגלל זה הוא הכה אותה ואותי.
אמא שלי התגרשה ממנו רק לפני שנתיים, כשהייתי בת 16 כי הוא איים עליה שאם תתגרש ממנו הוא ירצח אותה, אבל היא הוציאה צו הרחקה נגדו והוא לא העז להתקרב לבית שלנו מאז.
אמא שלי אמרה שהוא נקלע לדברים האלה בגלל שאיבד את אביו, סבי.
אני עדיין רוצה שהוא יחבק אותי ויאהב אותי, אבל זה לא יקרה.
אבל מי אני שאשפוט?
נשמתי נשימה עמוקה ועצמתי את עיניי.
מרחיקה את המחשבות הרעות ממני ונרדמת לאט לאט.

Love in jailWhere stories live. Discover now