Love in jail

פרק 12

יאללה יפות שללי מרתון שלושה פרקים גו!!
תהנו אהובות❤️

״נשאר לך עוד שלושה חודשים וזהו״ חייכתי לנתנאל.
כשהגעתי לכאן, לפני שלושה חודשים, נשארה לו כמעט שנה.
״כן״ הוא חייך.
ישבנו על המיטה של נתנאל והוא נשען עם גבו על הקיר, כשאני בין רגליו.
הוא ליטף את שיערי בעדינות וחייך אליי, מביט לתוך עיניי.
אני אוהבת אותו, למרות שזה נראה קצת מוקדם מדי.
אני אוהבת את המבט הקשוח שלו, ואלוהים העגיל שלו בגבה ובאוזן זה הדבר שהכי מושך אצלו.
כאילו, הוא פשוט מושלם.

•נקודת מבט נתנאל• (עאעאאע סוף סוף)
מבטי חדר למבטה, היא כזאת יפה, כאילו איזה מלאך שנשלח אליי מלמעלה.
היא כזאת עדינה וטובת לב ואני מת מפחד שאני אפגע בה בצורה כלשהיא, כי אני רוצח.
אני לא בן אדם קל, אני עצבני רוב הזמן ואלים והמצב רוח שלי מתהפך בשנייה.
דן היא ההפך ממני, היא שבירה ועדינה ואני יכול להרוס אותה בקלות.
כשאני רואה אותה הביטחון שלי יורד בשנייה, כי אני יודע שיכול להיות לה יותר טוב ממני, מישהו יותר מצליח ממני שלא מבזבז את הזמן שלו בכלא.
היא גם כזאת יפה, כל גבר יהיה מת להיות איתה ובכל זאת היא בחרה בי, מכולם.
״על מה אתה חושב?״ שאלה והמשכתי ללטף את שיערה.
״סתם..״ עניתי.
״אתה רוצה לצאת החוצה?״ שאלה והנהנתי.

החזקתי את הסיגריה בין אצבעותי והתענגתי על כל שאיפה נוספת של סיגריה.
ראיתי מישהו נכנס לשער והרמתי את ראשי.
״פאק״ לחשתי בהלם והחוורתי.
גבר בשנות הארבעים לחייו נכנס בשער, דומה לאבי.
המשכתי לבחון את פניו לכמה שניות ואז עיניי נפערו לרווחה.
אני לא מאמין, זה אבא!
הרגשתי כאילו אני עוד רגע נופל מהרגליים מרוב הלם.
הוא באמת חי!
קמתי מהספסל במהירות וזרקתי את הסיגרייה על הרצפה כשדן מאחוריי, כנראה מבינה את המתרחש.
״אבא?״ שאלתי וקפאתי על מקומי, ממשיך להביט בפניו.
לא ראיתי אותו כבר שנתיים ופתאום לראות אותו חי עשה לי צמרמורת בגוף.
אני חולם? אין מצב שזה באמת הוא.
״נתנאל״ קרא בשמי, גם הוא קצת בהלם לפי מבטו.
האיש המזויין הזה באמת חי, לעזאזל.
״נתי״ חזר שוב על שמי והביט בנו.
״אתה.. חי״ לא זזתי ממקומי והחוורתי.
אני רואה נכון?! הוא מת אבל! אני.. דקרתי אותו.
״כן נתנאל שלי, אני חי״ אמר ודמעות ירדו מעיניו והוא חיבק אותי בחום.
לא זזתי ממקומי ולא חיבקתי אותו חזרה, התרחקתי ממנו והמשכתי להביט בו.
הוא לא השתנה הרבה, זיפים עיטרו את פניו ושיערו הפך לאפור.
״איך אבל?״ שאלתי בהלם.
״בוא אני אספר לך״ אמר והתקדמונו לספסל.

״כשאני ואמא שלך חיינו יחד היא קצת התנהגה מוזר, כשעוד היית קטן, בן 15 בערך״ התחיל והבטתי בו בהקשבה, עדיין בהלם שהוא חי.
״היא עברה טראומה כשאיבדה את אמה, והשתגעה אחרי זה, היא התחילה לריב איתי על כל דבר קטן, יום אחד היא הייתה ממש עצבנית ולקחה סכין ואיימה עליי, פחדתי ולא רציתי להחזיר לה ולפגוע בה אז ניסיתי לקחת לה את הסכין ויצא שכיוונתי לה אותו ליד, היא זזה קצת ודקרתי אותה ביד, זה היה באותו יום שחשבת שאני הרגתי אותה.
אני הגנתי על עצמי, היא תמיד ניסתה להרוג אותי ואני לא יודע למה, התלוננתי כמה פעמים אבל אף אחד לא האמין לי והיא תמיד הכחישה״ אמר והרגשתי את העצבים שלי עולים.
העברתי יד בשיער והרגשתי שאני עומד להתחרפן.
מבטי קפא לכמה שניות, מעכל את הסיפור ואז מבטי הפך לעצבני.
״ולא סיפרת לי את זה?!״ צעקתי ורציתי להרביץ למישהו.
״אני פאקינג לא מאמין!״ קמתי בעצבים מהספסל.
״סעמק!״ צרחתי בחוסר אונים.
״למה לא אמרת כלום? אתה יודע כמה התייסרתי על זה שדקרתי אותך?!״ צעקתי וראיתי את ירדן מתלבטת אם להתערב.
״אני מצטער, לא רציתי שיהיה יותר בלגאן בבית ממה שיש״ אמר והשפיל את מבטו בכאב.
״כן, מצטער בתחת שלי, לא היה אכפת לך בכלל!״ הרמתי את קולי וראיתי את השומרים מביטים בי.
הרגשתי שאני מאבד את עצמי עוד רגע.
״נתנאל תירגע״ ירדן אמרה והבטתי בה במבט כועס.
״זה לא עניינך דן, אל תתערבי״ פאק, אני הולך להתחרט על זה.
״אני מנסה לעזור״ אמרה בשקט וגיחכתי בזלזול.
״אני לא צריך את העזרה המזויינת שלך״ קיללתי ועמדתי להתפוצץ. כלכך חזק.
היא פתחה את פיה בהפתעה וסגרה.
היא לא יכולה ללכת כי אני חייב שומר שיהיה איתי לכן היא המשיכה לשבת על הספסל.
״איך אתה בכלל חי? איך לא שמו אותך בכלא?״ שאלתי והעברתי יד בשיערי שוב.
״יש לי חבר שוטר, סיפרתי לו את כל האמת בתנאי שלא יוציא מילה כי לא רציתי להפריד אתכם מאמא, והוא לקח אותי לבית החולים וטיפלו בי שם״ אמר והסתובבתי במקום בחוסר אונים.
״ואת כל זה הסתרתם ממני״ כעסתי ובעטתי באבן קטנה שהייתה על הדשא.
״אני מצטער, תבין אותי נתי״ אמר וקם מהספסל.
להבין אותו, כן בטח.
״לא היה לי מה לעשות, ברגע שהייתי מופיע בבית היא הייתה מוציאה כתב אישום נגדי והייתי הולך לכלא״ הביט בי.
״סעמק ערס״ צעקתי והתקרבתי לירדן, היא בטח שונאת אותי עכשיו.
״אני רוצה לחזור לתא״ ביקשתי מירדן.
אם אני אמשיך לדבר איתו זה באמת יהיה רצח בסוף.
״אל תלך נתנאל״ התחנן אבא ומבטי עבר אליו.
״אין לך שום זכות לקרוא בשמי, אני לא רוצה לראות אותך יותר בחיים״ התנשמתי בכבדות.
״אתה בטוח נתי?״ דן שאלה.
״כן״ עניתי בתקיפות וירדן נבהלה.
״תקשיב לי רגע נתנאל״ אבא שלי ביקש בתחנונים.
״אין לי מה לשמוע ממך, אני שנתיים בכלא המזדיין הזה, בגללך, ובסוף יוצא שאתה חי בכלל״ גיחכתי בזלזול.
״כוסעמק, חיים מחורבנים, אבא שלי חי ואמא שלי חולת נפש שמנסה להרוג את אבא שלי, מה זה הכלה מאיסטנבול?״ התעצבנתי וירדן וגיחכה בשקט.
״אני מצטער, אני רוצה לחזור לחיים שלך, אני אוציא אותך מכאן״ אמר והעצבים שלי עלו עוד יותר.
״לא צריך, גם ככה לא נשאר לי עוד הרבה זמן, ביי אבא״ אמרתי והתקדמתי לכיוון הבניין.