Love in jail

פרק 23

נשענתי על הרכב, מעשן את הסיגריה השלישית להיום, אני יודע שירדן ביקשה שאפסיק אבל קשה לי, אני כבר מכור, כמו שאני מכור אליה.
חוץ מזה ירדן לא כאן כדי להגיד לי מה לעשות, היא לא כאן כבר הרבה זמן.
האוויר הקר הכה בפניי והקור חדר לעצמותיי אבל לא היה לי אכפת, רציתי שיכאב לי, שישרוף לי כמו ששורף לה להקיא בכל יום, לסבול.
אין לי כבר למי לדבר, את מי לנשק, את מי לחבק, אני בן אדם ללא נשמה.
הגשם התחיל לרדת והתחזק אבל לא היה לי אכפת, קודר כמו הלב שלי.
דרכתי על הסיגריה ונכנסתי לבית החולים.
רופאים מזדיינים, 'סיכויי ההחלמה גבוהים' הם אמרו, גבוהים בזין שלי.
כעסתי, רתחתי מזעם על שהכאיבו לה ככה והיא עוד שנייה הלכה ממני.
עליתי לחדרה, לא מאמין שהגענו לכאן שוב אבל הפעם בנסיבות הרבה יותר חמורות.
הסרטן שלה הפך ליותר אלים והשתולל בגופה, הרופאים אמרו שזה רק עניין של זמן, שלא יודעים מתי היא תלך אבל צריך להנות מכל דקה ממנה.
צעקתי וצרחתי, כלכך בכיתי והתקשרתי לרופאים הכי טובים בכל העולם והן ענו לי את אותה התשובה 'זה חמור מדי ואין לזה טיפול, הוא אלים מדי'.
למה? למה אלוהים?! אני כל יום מניח תפילין ומתפלל בשבילך, עושה הכל! מה לא בסדר?!
אני נשבע שאעשה הכל רק תציל אותה, תן לה לחיות.
התיישבתי בכיסא בחדרה והבטתי בפניה היפות, לא רק שהיא חולה היא גם מורדמת ומונשמת.
אמרתי לאימא שלה שאין טעם כבר לבוא כי אני כאן, עברתי לגור כבר בבית החולים.
הכל התחיל באותו יום שישי שבו היא הקיאה נשמתה, אחרי זה התעקשה שנלך לאבא.
הלכנו לקידוש הכל היה טוב ויפה ואז עלינו לחדר לישון והיא הרגישה רע ונפלה עליי.
באותו הרגע חשבתי שאני מת, התקשרתי לאמבולנס והרופאים אמרו שמצבה מתחיל ממש להחמיר, שלושה ימים אחרי היא כבר הייתה מונשמת.
כבר שבוע שהיא ככה, לא קמה.
אני מרגיש כמו רוח רפאים, אני בקושי מתפקד.
הזיפים שלי כבר ארכו והפכו כמעט לזקן, עיניי הפכו עייפות ואדומות ואני מרגיש שהזדקנתי במאה שנה.
הזדקנתי, איזה מילה רחוקה זו אה? להיות זקן, אני רוצה להזדקן איתה בזמן שהיא בכלל בסכנת חיים.
פחדתי להישאר לבד, לא אכפת לי מאף אחד חוץ ממנה, אם היא תלך לי אני מפורק, זהו.
אבל אני צריך להיות חזק בשביל הקטנה שלי, להיות לצידה.

"היי" שיר נכנסה וחצי חיוך היה על פניה ועידו נכנס אחריה כשבידו שקית מלאה חטיפים וממתקים.
"היי" אמרתי ללא חיוך ובקול עייף, אולי הם יוכלו לשפר קצת את האוויר.
"מה קורה אחי?" עידו שאל והנהנתי אליו והוא הושיט לי המבורגר עטוף, מזכיר לי שאני רעב.
"תודה" חייכתי חצי חיוך ונגסתי בהמבורגר.
"אתה נראה כמו איש מערות ככה" שיר צחקקה וגיחכתי.
"עד מתי זה יהיה ככה?" אמרה לאחר דקה והשפילה את מבטה.
"אני לא יודע" נאנחתי וטרפתי את ההמבורגר.
"היא תקום, אתם תראו, צריך להיות חזקים בשבילה" עידו אמר.
הוא צודק, אני צריך להיות חזק, אבל איך אפשר כשאהבת חייך נמצאת במצב הזה?
"אני חושבת שכדאי לך לצאת קצת, אתה יודע לעבודה אולי" שיר אמרה והפניתי את מבטי אליה.
"מה? את כאילו רצינית?!" שאלתי בכעס.
"אני דואגת לך נתנאל, אתה כמו אחי הגדול ואני לא רוצה שתמשיך להיראות ככה" לחשה והשפילה את מבטה, עידו אסף אותה אליו ונישק את ראשה.
"זה לא קל שירשור" עידו אמר ואני הנעתי את רגלי בעצבנות.
אני יודע שהכוונות של שיר טובות אבל איך היא מצפה שאלך ואשאיר כאן את ירדן?!
"אני יודעת גם לי קשה! היא החברה הכי טובה שלי! אבל אני לא רוצה שתשקע בחרא נתנאל!" כעסה.
"אני יודע שיר, תודה" חייכתי אליה והיא הנהנה.
"מה הרופאים אומרים?" עידו שאל ונעניתי בראשי.
"הם לא יודעים מה לעשות, בדרך כלל האחוזי החלמה מאוד גבוהים, זה בדרך כלל לא מסתבך ככה וזה נדיר מאוד שקורה דבר כזה, הם אומרים שצריך לחכות ולראות מה יקרה" שפשפתי את פניי בעייפות והא הנהן בהבנה.

עידו ושיר הלכו וחזרתי לבדידות שלי.
הבטתי בירדן, העמקתי את מבטי בה, הסתכלתי על הפנים היפות שלה, על הריסים הארוכות, השפתיים הקטנות והטעימות שלה, רציתי לזכור הכל.
ליטפתי את פניה בעדינות, התגעגעתי אליה, כלכך פאקינג התגעגעתי אליה.
התגעגעתי להתכרבל איתה במיטה, התגעגעתי לנשק את צוארה, לנשום אותה, לנשק אותה, לצחוק איתה, לשמוע את הקול שלה, לכל דבר.
"יהיה בסדר קטנה, נכון? תבטיחי לי שיהיה בסדר" הרגשתי כאילו שאני משתגע, שאיבדתי את שפיותי.
"את זוכרת את הפעם ההיא, לפני חודש, כשהרגשת יותר טוב, שרנו באוטו וצרחנו את המילים בקולי קולות, זוכרת? את השיר של עומר אדם, 'שני משוגעים'.
את יודעת, אנחנו באמת כמו שני משוגעים, משוגעים מהאהבה" גיחכתי ונזכרתי באותו הרגע.

•פלאשבק•
נכנסנו לאוטו והקור חדר לעצמותינו, הגשם לא הפסיק לרדת.
היינו בדרכנו לקניון, החלטנו להסתובב קצת ולא להיתקע בבית כמו שני זקנים, אחרי הכל מה שאנחנו רק עושים זה להתכרבל במיטה ולראות סרטים קיטשיים שירדן בחרה, לא שזה רע, כן?
התנעתי את הרכב והדלקתי את המזגן על החום והרדיו הופעל.
"...שאז היינו ילדים לא פחדנו סתם לחיות בלי המינוס והצרות בלי לתלות את התקוות כמו כביסה על חבלים
כמו איזה שני משוגעים בחוף שמרנו רגעים בלב שתינו ת'נוף" השיר התנגן ואני וירדן צעקנו את מילות השיר והבטתי אל תוך עיניה, היא כלכך מאושרת ואני מאושר יחד איתה.
"ואת היית יפה כמו פרח שאסור היה לקטוף, רציתי רק לקטוף אותך רציתי לקטוף כמו איזה שני משוגעים" ירדן צעקה והחיוך התנוסס על פניה.
צחקקתי והתרכזתי בכביש כשאני שר איתה את המילים.
הלוואי שלא ייגמר לעולם.
"אני רוצה שנלך להופעה!" אמרה והבטתי בה, מוקסם.
"אני אקח אותך, מבטיח" נישקתי את גב כף ידה וצחקנו.
•סוף פלאשבק•

גיחכתי כשנזכרתי בזה, היא תמיד רצתה ללכת הופעה שלו והבטחתי לקחת אותה, אבל כנראה שזה לא יקרה בקרוב. או בכלל.
"אני מבטיח לעשות הכל, רק תקומי" ביקשתי ונישקתי את ידה הקרה, מניח את ראשי על המיטה ומלטף את ידה בעדינות עד שאני נרדם לאט, צולל לחלומות בהם אני וירדן מאושרים.