Love in jail

פרק 20

•נקודת מבט ירדן•
פקחתי את עיניי וסרקתי את החדר, נמצאתי עדיין בבית החולים.
ראיתי מולי את נתנאל יושן עם פה מעט פתוח וחייכתי, מסכן הוא בטח ממש נלחץ כשלא הרגשתי טוב.
ראשו נח על המיטה וליטפתי את שיערו היפה והשוקולדי.
הוא הרים את ראשו והביט בי לרגע ואז חייך חיוך ענק.
"דוני קמת" הוא זרח ונישק את פרצופי אינספור פעמים.
צחקקתי ואחזתי בפניו, מסתכלת לתוך עיניו הכחולות שאני כלכך אוהבת.
לפתע חיוכו נמחק והוא נשך את שפתיו.
"מה יש?" שאלתי והרופא בדיוק נכנס והוא ונתנאל החליפו מבטים.
"בוקר טוב" חייך והתקדם אליי.
"עברת אתמול בדיקה וגילינו שיש לך סרטן בקיבה, סרטן די מסוכן" אמר וליבי צנח.
מה?!
"אנחנו ניתן לך את הטיפולים הטובים ביותר, סיכויי ההחלמה הם גבוהיים אבל זה תלוי איך הגוף שלך יגיב לזה" אמר והחוורתי לרגע.
"אני מצטער, אנחנו נתחיל בטיפולים פשוט" הסביר והנהנתי, חסרת מילים.
הרגשתי פחד, כלכך פחדתי.
הרופא סיים את דבריו ויצא מהחדר והבטתי בנתי, שהשפיל את מבטו.
הוא בטח מאבד את העשתונות שלו.
"נתי" אמרתי בקול חנוק ומבטו הורם אליי, דמעות זלגו על לחיו.
משכתי אותו אל זרועותיי והוא הניח את ראשו על חזי.
"אני לא רוצה שיקרה לך משהו" אמר גם הוא בקול חנוק.
"נתי, סיכויי ההחלמה גבוהים" ניסיתי להרגיע את שנינו אבל אני בעצמי הייתי לחוצה ועמדתי לאבד את זה.
"אני מפחד לאבד אותך" אמר וליבי נסדק, אחזתי בפניו ויישרתי את מבט אליו.
"אנחנו נהיה בסדר נתי, אני מבטיחה, אוקיי?" שאלתי והוא הנהן ונישק את שפתיי.
"את רעבה?" שאל והנהנתי בחיוך כשהוא הושיט לי מגש של פיצה ואכלנו אותו שנינו בשתיקה.

•נקודת מבט נתנאל•
ירדן נרדמה אחרי הארוחה והבטתי בה יושנת, היא כמ מלאך קטן.
המלאך שלי.
אני חייב להיות חזק בשבילה ולא שביר, אני חייב לחזק אותה ולהרים אותה.
זה לא יעזור אם נהיה רק עצובים ובדיכאון.
הקטנה שלי צריכה כוחות עכשיו בשביל להילחם ובעזרת ה' היא גם תחלים, סיכויי ההחלמה גבוהים.
זה מחרפן אותי איך ברגע אחד החיים מתהפכים לגמרי.
"איך היא?" אבא נכנס והתיישב לידי.
"היא בסדר, היא חיובית" אמרתי בחצי חיוך, היא הלביאה הקטנה שלי.
"היא תהיה בסדר, אין לך מה לדאוג" אבא ניסה להרגיע אותי.
"כן, היא חזקה" אמרתי וקמתי מכיסאי.
"אני יורד לעשן, רגע בא" אמרתי לו ויצאתי מהחדר, הייתי חייב את הסיגריית בוקר עכשיו.

הבטתי בעשן המתפזר ברוח והקור חדר לעצמותיי דרך החולצה הקצרה שלבשתי, אבל לא היה אכפת לי.
רציתי שיכאב לי, רציתי להרגיש כאב כמו שהקטנה שלי מרגישה.
הרגשתי מזוכיסט לרגע וגיחכתי.
מתתי להתחלף איתה ולקחת את הכאב שלה עכשיו.
צלצול טלפון נשמע ותפסתי את האייפון בידי ומספר חסום היה בצג.
"הלו?" עניתי.
"אחי, איך אתה?" שמעתי את קולו של עידו וחייכתי, כמה שהתגעגעתי לילד הזה.
"אני בסדר, אתה יודע, חיים, מה איתך? משתחרר עוד שבוע אה?" התרגשתי בשבילו, הוא באמת ילד טוב שפשוט נפל לסמים כי הוא נגרר.
"כן אחי כולי בהתרגשות" שמעתי את קולו זורח מבעד לקו.
"רגע אבל תגיד, איך ירדן? אחי נשבר לי הלב ששמעתי, היא כמו אחותי הקטנה" אמר בעצב.
"היא בסדר, היא ממש חיובית למצב, אני מנסה להיות חזק בשבילה, גם סיכויי ההחלמה גבוהים אז אני מנסה להיות הכי חיובי שאפשר" הסברתי לו והתחיל לטפטף גשם בדיוק כמו הרגשות שלי, קודר ובוכה.
"אחי אל תדאג הכל יהיה בסדר, היא חזקה היא תצא מזה" עידו אמר.
"כן יהיה בסדר" הרגעתי את עצמי.
"אני אבא לבקר" אמר.
"אנחנו עד אז נהיה בטח בבית, אבל תבוא אחי, למה לא?" אמרתי.
"כן, טוב אחי אני צריך לנתק" אמר ונפרדנו.
המשכתי לעשן את הסיגריה שלי שהלכה והתקצרה ואז התיישבתי עוד כמה דקות, מביט בגשם שטפטף וברעמים שהכעירו את השמיים.