פרק 27 ושמו:ode to sleep

130 16 19
                                    

מתנצלת על אי הקביעות בהעלאה, לאחרונה אני קצת עוברת דברים, מקווה שהכל יסתדר.

~~~;


"הריליקיה הייתה הבית שלי, לחודשיים. אני עדיין מרגיש חלק מהמקום הזה. ולמרות שמעכשיו אני אהיה קצת רחוק, רציתי להתנצל בפניכם אם אי פעם פגעתי בכם. וגם לתת לכם מתנה. רציתי לקנות טלוויזיה, אבל אדאיה לא מאמינים בזה. אני חושב שאם בילדות שלי הייתי תקוע כל היום בטלוויזיה, לא הייתי מה שאני היום. גם אתם לא תהיו. אבל לפחות תהיו חכמים יותר מהרבה ילדים אחרים בבית הספר שלכם, ותקראו ספרים."

נדב סיים את הנאום הקצר שלו שנאמר בקול רם ובוטח. לאחר מכן הוא חתך בסכין יפנית את הסלוטייפ מארגזי הקרטון. נערי ונערות הריליקיה צפו בו בזמן שהוציא ספר ספר והניח אותם על השולחן בערימות. היו שם כשבעים ספרים. מכל הסוגים; קומיקסים, פרוזה, מדע בדיוני ופנטזיה, רומנים וגם ספרי שירה.

"תודה לך נדב." דאיה חיבקה אותו.

"בתור אבא לעתיד." אדם כחכח בגרונו. "אני באמת חושב שהילדים של היום צריכים לגדול בסביבה שעוד מעריכה ומחבקת את הספר הכתוב."

המולה החלה להישמע וילדים התקבצו סביב השולחן. נדב חייך לעצמו ולחץ את ידו של אדם, לאחר מכן את ידה של דאיה, ואז יצא מדלת הריליקיה אל המכונית שחנתה בחוץ. הוא התאכזב כשלא ראה את ברק, הוא רצה לדבר איתו קצת.

כשיצא עם הרכב משדרות פרדי מרקורי הוא הבחין בברק צועד ברחוב הראשי. הוא נעמד לידו ופתח את החלון. "ברק." הוא קרא.

ברק סובב את ראשו. הוא שוב היה נראה משונה, כמו ביום רביעי. הבגדים הממותגים, הגב הזקוף והעיניים המודגשות. "אה?" הוא שאל.

"אה..." נדב מלמל. "רוצה לדבר?"

"מתי?"

נדב גיחך. "עכשיו." הוא סימן בידו. "כנס."

ברק פתח את הדלת והתיישב לצידו. הוא מעולם לא נסע ברכב יוקרתי שכזה ,ובעצם לא זכר אם אי פעם נסע ברכב שהוא לא אוטובוס. לרכב היה ריח של חדש, או שהיה זה ריח של בושם אקס.

"אתה כאילו קמת לתחיה." אמר נדב והעביר את יד ימינו בשערו במבוכה בזמן שידו השמאלית אוחזת בהגה ומכוונת את המכונית על הכביש.

"לא הייתי קורא לזה ככה. בריליקייה אני עדיין נראה כמו זומבי."

"אה."

"היית שם עכשיו?"

"אהה." נדב הרגיש קצת מטופש עם אוצר המילים המצומצם שלו. "אתה גם יוצא לדייטים."

ידו של ברק התאגרפה. "כן."

"מפתיע אותי שאתה אוהב זקנים-"

"זה על כסף." ברק קטע אותו. "אני זונה גם בלי שום קשר אליך."

"ואו." נדב מלמל בציניות ומיד חזר בו. "כלומר, זה עצוב. למה אתה עושה את זה?"

ריקוד ללא מוצא // LGBT+Where stories live. Discover now