ריקוד ללא מוצא // LGBT+

פרק 9 ושמו: pain

אם אתם אוהבים את הסיפור, את הדמויות, את העלילה. תגיבו. כי אחרת אין לי איך לדעת. וכל תגובה שלכם מחזקת אותי :)

~~~

נדב ירד ישנוני במדרגות אל המטבח שהיה כמעט ריק, רק דאיה הייתה בו, והתרוצצה בהכנת הלחמניות; מכינה לחמניה והולכת לשים אותה בתבנית. זו לא עבודה קשה ציין לעצמו, אלא שדאיה עשתה אותה כאילו הייתה בהילוך מהיר, זה היה עשוי להיות קשה יותר. הוא נכנס לשירותים שבקומה התחתונה ושטף את פניו, צחצח את שיניו, עשה צרכיו ונתן לעצמו כאפה. שיערו ארך מעט ושוב נראה ההבדל בין הגוון הבהיר בשורשי השיער לבין השחור הצבוע, הוא שנא את זה וקיווה שיום אחד השיער שלו פשוט יכהה לגמרי. הדמות שנשקפה אליו מהמראה הייתה נראית מבוהלת, המבט היה מפוחד והוא לא הבין למה. האם זה באמת הוא?

מה השעה? הוא יצא אל המטבח. דאיה הרימה אליו את עיניה החומות האימהיות, התלבטה אם לשאול לשלומו או לתת לו להסתגל לעולם לרגע. הוא פיהק, נמתח, שתה כוס מים, אכל שוקולד שהפעם היה שייך לו כי הוא זכר לקנות אחרי העבודה אתמול, ואז נשען על השיש במטבח מול דאיה שהכינה את הלחמניות האחרונות. הוא צפה בעבודתה, היא גלגלה כדור בצק לרצועה שאותה סובבה כשבלול והניחה בתבנית.

"ישנתי, ישנתי טוב אני מניח, עכשיו כאילו חזרתי לעולם חדש."

"מאיזו בחינה?" דאיה פזלה אל התנור שכבר היה חם.

"הרגשתי כאילו התנתקתי, ועכשיו אני חוזר."

"במה זה מתבטא?"

"מה התאריך היום?"

דאיה כיווצה לרגע את גבותיה כאילו ניסתה להיזכר. "יום רביעי, עשרים וארבע לאוגוסט-"

"אלפיים שלושים ו- כן את זה אני זוכר, לא זכרתי איזה יום היום."

היא הניחה את הלחמניה האחרונה במגש ופתחה את התנור. "החודש נגמר בקרוב, שזה אומר שחצי מהילדים פה חוזרים ללמוד." 

"מסכנים." נדב עזר לה להכניס את המגשים, בזה אחר זה לתנור. "בתי ספר עירוניים זה ממש חרא."

"אין להם ברירה, הם חייבים לדעת משהו."

"להשיג כסף."

היא הניחה את ידייה על מותניה. "גם את זה הם לומדים פה."

"נכון." נדב שתק לאיזו דקה שבה דאיה ניקתה את השיש הגדול. "הייתי אומר שהם צריכים ללמוד גם עוד מיומנויות."

דאיה השמיעה קריאת הפתעה. "אנחנו לא מעודדים זנות."

"אני יודע…" נדב מלמל. "בכל מקרה, אפשר לחמניה?"

"הרגע הכנסתי אותן." 

נדב הביט בלחמניות המבריקות באור התנור. "אפשר אחת לא מוכנה?"

היא הביטה בו. "טוב."

הוא ניגש אל התנור ובזהירות הוציא לחמניה אחת, הבצק היה חם כבר ובכל זאת הוא יכל ללוש אותו באצבעותיו. "אין כמו לאכול בצק."