לימור טיילה על הטיילת בביפורט תחתית. היא הייתה אחרי עוד טיפול בבית החולים, היא עמדה בפתחה של תקופה קשה של טיפולי כימותרפיה, אך זה לא היה הדבר שהעסיק את מחשבותיה כעת. ממש לא. היא חשבה רק על מה שגילתה, קלי מעשנת, למה?
למה שבן-אדם סתם כך יתחיל לעשן? האם היה חסר לה עד כדי כך את הבית אצל לימור, האם היו חסרות לה דקות הרוגע עם עצמה? ואם כך, מדוע לא פנתה לקפה, קפה ועוגה במקום סיגריה. ללימור לא היה אכפת אם קלי הייתה אוכלת כל יום עוגה שלמה, שהייתה משמינה (עד כמה שמותר מבחינה רפואית), לימור עדיין תאהב אותה.
אבל סיגריות... החומר הזה שאוכל את הגוף מבפנים שהיא סתם מכניסה לתוכה, כל כך דומה לסרטן שלה ועלול להוביל לאחד. לא! לימור אפילו לא רצתה להעלות בדעתה שקלי תחטוף סרטן, שקלי תסבול את מה שהיא סובלת. היא לא ידעה אם קלי תתמודד עם זה אותו דבר, אם היא תמודד בכלל, אם תשרוד.
לימור הרגישה כאילו היא עצמה שורדת בדרך פלאית. המחשבות האובדניות היו יותר מציקות מבדרך כלל, לדלת התהום של ויתור הייתה עכשיו ידית כזו מגניבה, שקוראת לך: בוא, בוא תפתח את הדלת אפילו סתם בשביל לפתוח. ידית כזו שאמא תציג לילד בוכה ותציע לו לפתוח את הדלת, מנסה לסקרן אותו, לגרום לו לשכוח מבכיו. ככה לימור הרגישה לאחרונה.
היא באמת הופתעה שעד עכשיו זה לא הגיע למצב קיצוני של להסתכל על מספריים ברצינות, לתהות לגבי כל סכין מחדד, להימשך לכל מאגר מים שאפשר להכניס לתוכו את הראש, או סתם להעביר את היד ולדמיין את עצמך טובע בו. איך המחשבות יתרוקנו מתוכך, יתפזרו על פני המים וכל מי שיעבור ויזהה את השיער, את הגוף, ידע שהיה לך רע. רע מאוד. שרצית ללכת מכאן, תמיד רצית ללכת מכאן אבל לא היה לך את האומץ.
לא. זה לא עניין של אומץ אצל לימור. זה עניין של חוסר עניין. לימור לא ראתה הבדל בין החיים על פני האדמה לבין החיים מתחתייה. לפחות לא בעבורה. היא לא הייתה אדם רע, אבל גם לא הייתה חסידה. איפה אלוהים שם את אלא? הוא לא, אין לו מה לעשות איתם, הוא שולח אותם לארץ שוב. תמיד אמרו ללימור שאת הרעים שולחים לתקן משהו בגלגול חדש אבל לימור לא קנתה את הבולשיט של טובים ורעים. היא ידעה שמה שנראה לבני האדם כרגע טוב הוא שונה ממה שנראה לאלוהים. היא פחדה שהוא ישלח אותה שוב לעולם והיא תאבד לעצמה.
היא כבר לא תהיה לימור? היא תזכור את לימור בכלל? היא תפגוש את האנשים שהיא אוהבת, היא תכיר את קלי? ויכול להיות שזה יהיה נחמד דווקא, להיוולד בגוף בריא, במשפחה טובה יותר. ומנגד, מי מבטיח לה שכל אלו יקרו? מי אמר לה שזה לא יהיה גרוע יותר? ואם היא תמות עכשיו ותיוולד תוך תשעה חודשים, יעברו שנים עד שתוכל להכיר את קלי, להכיר את הדר ואת יואל ואת דאיה ואדם שוב. ואז, מה היא תהיה? היא כבר לא תהיה חלק מהם, אלא סתם תינוק מהצד. לימור נזכרה עכשיו, אלוהים לא תוקע נשמות בגלגולים באמצע החיים שלהם. גם שם, הכל צריך להיבנות מההתחלה.
YOU ARE READING
ריקוד ללא מוצא // LGBT+
عاطفيةמתי מגיע היום בו השלדים יוצאים מהארון לאט לאט? נדב שחי כל חיו בעושר רב, מגלה שיש דברים שלא ניתן לקנות בכסף, כמו סליחה, כמו אהבה. ברק מנסה לפלס את דרכו בעולם ולשמור על המסכה שיצר לעצמו. אופל לומדת להביט על החיים בזווית קצת שונה ולימור מתכוננת לגרוע מ...
