מוזרויות של הארי פוטר ופרסי ג׳קסון

העץ על הגבעה חלק 2

יופי. עד שהחיים שלי הסתדרו פחות או יותר, הכל היה חייב להיהרס.

החברה הכי טובה שלי היא עץ לשעבר שאפילו לא זוכרת אותי.
תתקעו לי ‏סכין בלב, תסובבו אותה, ותפזרו נצנצים מעל- זה המצב שלי.

לא ניגשתי אליה יותר. אם היא באמת לא זוכרת אותי זה לא יעזור אם אני אבוא ואגיד לה: ״היי שומעת, היינו חברות הכי טובות במשך שנתיים כשהיית עץ״. ככל הנראה היא תחשוב שאני משקרת, או משוגעת, וגם לא תרצה לחזור להיות חברה שלי.

ניסיתי להתנהג כרגיל, לחזור לחיים הקודמים שלי, לפני שהכרתי את תאליה. אבל זה היה קשה. הביקורים היומיומיים בעץ לגמרי היו חסרים. זה היה מזעזע. בכל פעם שראיתי את תאליה, הלב שלי התכווץ בכאב והתעורר בי רצון לבכות.
בסופו של דבר החלטתי על מדיניות אחרת. החלטתי להפסיק להכאיב לעצמי. אני פשוט אתחמק ממנה. איפה שתאליה תהיה- אני לא אהיה. אם תאליה באה למקום שבו אני כרגע- אני אוספת את הדברים שלי והולכת.
אני יודעת שזה קשה להיות לבד. אבל הכל עדיף מלהיות ליד תאליה.

אז ככה זה היה- שבוע שלם. שבוע שלם הייתי לבד. שבוע שלם התחמקתי מתאליה- וזה היה קשה, כי זה נראה כאילו הבחורה הזאת נמצאת בכל מקום.

היה לי זמן חופשי, הייתי צריכה להיות לבד. מזג האוויר היה נעים ונוח וחניכים שרצו בכל מקום. המקום המבודד היחיד היה למרבה הצער גם המקום האחרון שרציתי ללכת אליו- העץ של תאליה.
אחרי אינסוף התלבטויות החלטתי ללכת לשם בכל זאת. כפי שציפיתי, המקום היה שקט. סוף סוף יכולתי להירגע.
נשענתי על צידי על העץ והסתכלתי בדממה על הים הכחול שנצץ במרחק.

עמדתי ככה בדממה, עד ששמעתי שמישהו קורא בשם שלי.
״לאה!״ הסתובבתי אוטומטית. טעות. מצאתי את עצמי פנים אל פנים מול תאליה גרייס.

עמדנו בשתיקה כמה שניות.
״נזכרתי.״ היא אמרה לבסוף. קפאתי.
״מ-מה?״ הצלחתי לפלוט.
״התגעגעתי אליך״ היא אמרה.
״את... זוכרת אותי?״ שאלתי בהלם.
״הזכרונות חזרו אלי במהלך הלילה. את יודעת, מהתקופה שהייתי עץ. פתאום הבנתי את כל המבטים ששלחת אלי, שניסית לדבר איתי. התגעגעתי אליך, חברה״ היא אמרה ברכות.
משכתי אותה לחיבוק והיא הידקה את זרועותיה סביבי.
קלטתי שאף פעם לא ראיתי אותה קודם. היינו חברות שנתיים שלמות ואין לי מושג איך היא נראית, ואף פעם לא נגעתי בה.
תאליה היתה נערה בגובה ממוצע, דקה ורזה. היו לה עיניים כחולות מחשמלות ונמשים על האף, ושיער קצר ושחור. היו לה עור בהיר, ואצבעות ארוכות ודקות.

תאליה התרחקה, ואחזה בכתפיי.
״חיפשתי אותך כל היום! למה התחמקת ממני?״
״לא זכרת אותי... החלטתי להפסיק להכאיב לעצמי.״ אמרתי בלחש והשפלתי מבט.
תאליה הסתכלה עלי במבט כאוב.״אני כל כך מצטערת שגרמתי לך להרגיש ככה״ היא אמרה בחרטה כנה.

״בהתחלה ניסיתי לתפוס את המבט שלך, לדבר איתך״ סיפרתי, ״אבל, כמו שאת יודעת... לא קרה כלום. חשבתי שאת מתעלמת ממני. או מכחישה שהיינו חברות. עכשיו כשאת יכולה לדבר לכולם את יכולה להיות חברה של אנבת׳ או פרסי ולא להסתפק באיזו בת דמטר מתבודדת...״
״אני בחיים לא הייתי עושה את זה!״ היא אמרה. ״זה כמובן נפלא שאני יכולה לדבר עם אנשים, אבל את החברה הכי טובה שלי! לא הייתי שוכחת אותך כל כך מהר. חוץ מכשבאמת שכחתי אותך...״ את החלק האחרון היא הוסיפה במלמול.
״ואז גיליתי שאת לא זוכרת כלום, אבל גם בזה לא היתה הרבה נחמה. וכאב לי כל פעם להסתכל עליך, ולהיזכר שאת לא זוכרת שאני קיימת בכלל. אז התחמקתי.״

תאליה הסתכלה לי בעיניים. ״את חברה שלי, ואני אף פעם לא אחליף אותך באף אחד. בטח שלא בפרסי, הוא סתם אידיוט.״ היא אמרה בצחקוק אני הצטרפתי לצחוקה.
״ואני כל כך מודה לאלים שנזכרתי בך״ היא אמרה בחיוך.
גם אני לא יכולתי שלא לחייך. ״גם אני.״
״את באה?״ היא הושיטה לי יד. אחזתי בה בחיוך, והתחלנו לרדת מהגבעה.

״זה ממש מוזר לגעת בך, כאילו, פעם ראשונה בחיי.״
״אני יודעת, נכון? כבר שכחתי איך זה לחבק אנשים. או לרוץ. או לאכול. לא אכלתי כבר חמש שנים כשחושבים על זה״
״ילדה מסכנה״
״אני יודעת״

אז תאליה חזרה.
והיא כן זוכרת את כל הדיבורים שלנו.
היא כן זוכרת את כל שיחות הנפש שלנו.
היא כן זוכרת את כל הצחוקים שלנו.

והיא כן
זוכרת
אותי.

........................

אוקיי מה אני אגיד על זה? אני מתה על הוואנשוט הזה. הוא הדבר הכי ארוך שכתבתי בחיי, 1750 מילים סך הכל, אבל הוא בין הטובים שלי.
זה לא דברים שאני עושה בדרך כלל, אבל אפילו נתתי אותו לביקורת לליזי, אמא שלי ולסבתא שלי (יש לי סבתא מגניבה שקראה הפ, פג, תולדות הלבנה, ואפילו יש לה חשבון וואטפאד).

ואני ממש אשמח שתגיבו לי איך היה ומה דעתכם ואל תשכחו להצביע אם אהבתם!

(ועוד משהו חשוב שאולי לא כולם יודעים, שיניתי את הכינוי שלי, אז תקראו לי ׳איש׳ אם אתם רוצים לפנות אלי. ואין לזה קשר למילה העברית.)

אז אני הייתי איש, ואני שמחה שאתם פה!
עד לפעם הבאה!💖